דיפתריה

בדומה לטטנוס, דיפתריה היא מחלה מסוכנת למדי. עם זאת, מה הסיכוי לחלות בה היום, ועד כמה החיסון נגדה יעיל?

דיפתריה נגרמת ע"י החיידק Corynebacterium diphtheria שאינו מזיק בפני עצמו. אך במקרה והחיידק מזוהם ע"י נגיף מסוים (בקטריופאג') הוא מתחיל להפיק רעלן עוצמתי. רעלן זה הוא הגורם לתסמינים הקשים של דיפתריה. רעלן דיפתריה הורס רקמות הושט ויוצר קרומית, כאשר הדבקה בדיפתריה שלא מלווה ברעלן יכולה לגרום לכל היותר לדלקת גרון. אם הרעלן חודר למערכת כלי דם הוא מסוגל לגרום לדלקת שריר הלב ולשיתוק זמני. התמותה מהווה 5-10%.
המחלה עוברת בעיקר דרך אוויר אך תיתכן העברה גם באמצעות חפצי בית. רוב האנשים שנדבקים בחיידק הדיפתריה לא חולים אלא הופכים לנשאים. רוב מקרי המחלה מתרחשים בחורף ובאביב (אפשר לנחש מדוע).

לא מיוצר חיסון נפרד נגד דיפתריה. הוא תמיד משולב עם רכיב טטנוס (DT, Td) ובדרך כלל גם עם רכיב שעלת (DTaP/DTP). כמו במקרה של טטנוס החיסון מהווה טוקסואיד (רעלן מעובד בפורמלין). האמצעים לטיפול בדיפתריה הם אנטיביוטיקה ואימונוגלובולינים. אך מכיוון שדיפתריה היא מחלה נדירה ביותר, האימונוגלובולינים מופקים מסוסים ולא מאנשים אפילו במדינות המפותחות.

לפני שנת 1906 המושג אלרגיה לא היה ידוע. רופא ילדים אוסטרי קבע מונח זה על מנת לתאר תסמינים מוזרים שנצפו בחולי דיפתריה המטופלים באינוגלובולינים. גם תופעה של הלם אנפילקטי לא הייתה ידועה לפנ 1902.

בשנת 1926 החוקר Glenny וקבוצתו ביצעו ניסויים עם חיסון דיפתריה בניסיון לשפר את יעילותו. במקרה הם גילו כי תוספת אלומיניום לחיסון גורמת לתגובה חיסונית חזקה יותר. מאז מוסיפים את האלומיניום לרוב החיסונים המומתים.
לפני 90 שנה בטיחות השימוש באלומיניום בחיסונים לא העסיקה את Glenny. סוגיה זו לא מעסיקה את מפתחי החיסונים גם כיום.

- דיפתריה תמיד נחשבה למחלת ילדות, אך באמצע המאה ה-20 החלו לחלות בה גם מבוגרים. ב-1960 מבוגרים (מעל גיל 15) היוו 21% מכלל מקרי המחלה. ב-1964 חלקם היחסי גדל כבר ל-36%, וב-1978 הוא זינק ל-48%. חלקם היחסי בתמותה השתנה אף הוא. בשנות ה-60 ילדים היוו 70% ממקרי פטירה בקנדה, ואילו בשנות ה-70 התמונה התהפכה והמבוגרים היוו כבר 73% מהמקרים.
- בשנות ה-60 שכיחות המחלה באוכלוסיה האינדיאנית הייתה גבוהה פי 20 מאשר באוכלוסיית הלבנים ופי 3 מאשר אצל אפרו-אמריקאיים. הסיבה לכך כנראה תנאי היגיינה ירודים בקרב האינדיאנים עקב המצב הסוציואקונומי הגרוע.
- בסוף שנות ה-60 נרשמה התפרצות של דיפתריה באוסטין (88 מקרים) וסאן-אנטוניו (196 מקרים). ההתפרצות נצפתה בעיקר ברובעים עירוניים המתאפיינים בסטטוס סוציואקונומי נמוך.
- אחת מצורות המחלה היא דפתריה של העור. בדרך כלל היא חולים בה חסרי בית והיא מסוכנת הרבה פחות מדיפתריה רגילה. דפתריה של העור מקושרת בעיקר עם עוני, צפיפות ותנאים היגייניים ירודים. לקראת 1975 דפתריה של עור היוותה 75% ממקרי המחלה, ורוב החולים היו בקרב האינדיאנים העניים.
- ברוב מוחלט של המקרים דיפתריה של עור מלווה בזיהומי סטאפילוקוק וסטרפטוקוק. זיהום עורי של סטאפילוקוק וסטרפטוקוק ככל הנראה תורמים להידבקות משנית בדיפתריה. רמת היגיינה ירודה הינה הגורם התורם העיקרי.
- בשנות ה-70 הייתה מגיפת דיפתריה בסיאטל. חסרי בית היוו 334 מתוך 558 מקרים. שלושה נפטרו. 74% מהמקרים היו דיפתריה של העור. 70% מהחולים היו אלכוהוליסטים כבדים.
- ב-1971 הייתה התפרצות דיפתריה בואנקובר (44 מקרים). רוב החולים היו אלכוהוליסטים קבצנים.
- ב-1973 הייתה התפרצות בקרב ילדים אינדיאניים שהתחילה ב-4 ילדים שחלו בדיפתריה של עור.
- דיפתריה של עור הוכרה כמאגר של זיהום ב-1969 בלואיזיאנה ובאלבמה. החיידק נמצא אצל 30% מהאנשים הבריאים. שיעור התחלואה היה זהה במחוסנים ובלא-מחוסנים.
- מאז שנות ה-80 כמעט ואין מקרי דפתריה חדשים באמריקה הצפונית.

- רמת סף מינימלית לנוגדני דיפתריה מוערכת בין 0.01 ל- 0.1IU/ml. לא ניתן לקבוע ערך מדוייק.
- בשבדיה מסוף שנות ה-50 ועד 1984 לא נרשם אף מקרה דיפתריה. ב-1984 נרשמו 3 התפרצויות (בסה"כ 17 מקרים, 3 נפטרו). כמעט כל החולים היו אלכוהוליסטיים כרוניים. לרוב החולים רמת הנוגדנים הייתה נמוכה מ- 0.01IU/ml.
- חוקרים מדדו את רמות הנוגדנים בילדים. ל-48% ממחוסנים ב-3 מנות בגיל הינקות רמת הנוגדנים הייתה מתחת ל- 0.01IU/ml. בקרב בני 6 היה מדובר ב-15% מהילדים. בקרב בני 16 שמעבר ל-3 מנות קיבלו גם מנת דחף היה מדובר ב-24%. הסבר אפשרי לרמת הנוגדנים הנמוכה באוכלוסיה השבדית הוא שבשנות ה-70 נגרע מהחיסון רכיב השעלת. רעלן שעלת מהווה אדג'ובנט בפני עצמו והוצאתו מהרכב החיסון מורידה את יעילותו.
- תגובה חיסונית למנת דחף בקרב בני 16 פחותה בהרבה מאשר בקרב בני 6, אפילו שמנת הדחף לבני 16 ניתנה במינון גבוה פי 2.5. המחברים לא מצאו הסבר לתופעה זו.
- מקובל להתייחס לרמת הנוגדנים התחלתית מעל 1IU/ml ככזו שמעניקה הגנה למשך 10 שנים. רמות אלה נמדדות לאחר חיסון רק ב-50% מבני 16 וב-22% בקרב בני 6.
- רמת הנוגדנים דועכת בשיעור 20-30% לשנה. קצב הדעיכה בילדים גבוהה אפילו יותר. בגיל 15 חודשים ל-94% מהילדים רמת הנוגדנים גבוהה מ- 1IU/ml ואילו כעבור 4 שנים הרמה הממוצעת ירדה ל- 0.062IU/ml בלבד.

המחברים מדדו את רמת הנוגדנים ב-2400 איש בשבדיה. ל-19% מקבוצת בני 20 ומטה הרמה הייתה מתחת לרמת סף. בקבוצת בני 40 ומעלה רק ל-15% רמת הנוגדנים הייתה מעל רמת הסף. בקרב הקשישים ל-81% מהנשים ול-56% מהגברים לא הייתה חסינות לדיפתריה. בממוצע בקרב המבוגרים ל-70% מהנשים ול-50% מהגברים רמת הנוגדנים הייתה נמוכה מ-0.01IU/ml.

במינסוטה ל-84% מהגברים ול-89% מהנשים רמת הנוגדנים הייתה נמוכה מ-0.01IU/ml.

כ-40% מהאמריקאים אינם חסינים לדיפתריה (רמת נוגדנים נמוכה מ-0.1).

ירידת כמות מקרי דיפתריה בשנות ה-70 התרחשה למרות היעדר החסינות באוכלוסיה המבוגרת.
ההתפרצויות המעטות של דיפתריה שעדיין מתרחשות, חלות באלכוהוליסטים וחסרי בית.

כאן מפורטים מחקרים סרולוגיים ממדינות שונות. ביותר ממחצית האכולוסייה כמות הנוגדנים לא מגיעה לרמת הסף המינימלית הנדרשת להגנה מדיפתריה.

ההמלצות למתן מנות דחף לדיפתריה וטטנוס מבוססות על מחקרים סרולוגיים שלפיהם למבוגרים יש פחות נוגדנים. עם זאת המטרה של חיסונים הינה מניעת מחלות ולא הפקת נוגדנים. בקנדה התחלואה בדיפתריה לא עולה עם הגיל, כמו גם התמותה מטטנוס.
המחברים מסיקים כי תועלת מנות הדחף לטטנוס ודיפתריה עבור המבוגרים לא מצדיקה לא את הסיכונים ולא את העלות.

מבוגרים בבלגיה קיבלו מנת דחף של דיפתריה. ל-24% מהם רמת הנוגדנים לא עלתה מעל לרמת הסף. ב-42% מהאנשים בעלי רמות התחלתיות נמוכות הרמה נשארה לא מספקת גם אחרי מנת הדחף.
המחברים מסיקים כי מנת דחף אחת אינה מספיקה למבוגרים.

התפרצות של דיפתריה ב-1946 בבית ספר בריטי (18 מקרים). למעט 3 חולים כולם היו מחוסנים (לדעת המחברים זאת כנראה הסיבה שלא היו מקרי מוות).
מבין ה-23 לא-מחוסנים, חלו 13%. מבין 299 מחוסנים חלו 5%. אחד מהלא-מחוסנים בעצם כן חוסן, אך לפני יותר מ-10 שנים. אם לא סופרים אותו במניין הלא-מחוסנים, אזי התחלואה של הלא-מחוסנים יורדת מ-13% ל-9%.
כאשר חילקו את המחוסנים לשתי קבוצות – אלו שחוסנו לפני פחות מ-5 שנים ואלו שחוסנו לפני יותר מ-5 שנים – אחוזי התחלואה בשתי הקבוצות היו זהים. עם זאת מהלך המחלה היה קל יותר במי שחוסן לפני זמן לא רב, ביחס למי שחוסן מזמן או לא חוסן כלל.
המחברים מסיקים כי החיסון ללא מנות דחף איננו יעיל במיוחד וממליצים לחסן כל 3 שנים, בנוסף לחיסונים בינקות.

התפרצות דיפתריה בהאליפקס (קנדה) ב-1940. 66 מקרים, 30% מתוכם היו מחוסנים באופן מלא.

בתחילת שנות ה-40 היתה בקנדה מגיפת דיפתריה (1028 מקרים, תמותה 4.3%). מתוך החולים, 24% היו מחוסנים (או בעלי נוגדנים). חמישה מהם נפטרו, אחד מהם חוסן חצי שנה לפני שחלה.
התסמינים בקרב המחוסנים היו פחות ניכרים. המחברים מסיקים שהחיסון יעיל אך לא ב-100%.

התפרצות דיפתריה בבלטימור. ב-1943 נרשמו 103 מקרים. מתוכם 29% חוסנו ו-14% נוספים טענו שחוסנו אך לא היו בידיהם מסמכים המעידים על כך.
בעקבות ההתפרצות החלו להעלות ההיקף החיסוני, אבל במחצית הראשונה של 1944 נרשמו כבר 142 מקרים, כאשר 63% מתוכם היו מחוסנים.

במדינות המערב לא רבים זוכרים מהי דיפתריה ואפילו בלימודי רפואה לא לומדים על המחלה הזאת כמעט דבר, בגלל שהיא כה נדירה. לעומת זאת ברוסיה והמדינות הפוסט-סובייטיות עדיין מפחדים מהמחלה עקב המגיפה שהייתה שם בתחילת שנות ה-90. אז מי חלה בדיפתריה בזמן המגיפה הזו?

- תפקיד מערכת החיסון בהגנה מפני דיפתריה לא נחקר מאז שנות ה-30.
- עד לפני מלחמת העולם השניה דיפתריה לא הייתה נפוצה במדינות מערב אירופה. בתקופת המלחמה בשטחים שנכבשו ע"י הגרמנים (הולנד, דנמרק ונורבגיה) החלה מגיפה. זאת הייתה מגיפת הדיפתריה האחרונה במדינות אירופה המפותחות. מקרים בודדים שנרשמו מאז נצפו בעיקר באנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.
- ברוסיה של תחילת שנות ה-90 התחלואה בדיפתריה בקרב החיילים הייתה גבוהה פי 6 מאשר באוכלוסיה האזרחית. בסוף שנות ה-80 היחס הזה היה עוד יותר גבוה.
- במגיפ של שנות ה-90 במדינות חבר העמים, 83% מכלל המקרים נרשמו ברוסיה. רוב החולים היו מבוגרים. חלו בעיקר חסרי בית, מטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים, אנשים ששהו בתנאי צפיפות וחוסר היגיינה. בקרב אנשים שהתגוררו ועבדו בתנאים נורמליים היו מעט מאוד מקרי מחלה.
- היו מעט מאוד מקרי מחלה בקרב הילדים, אך הם היו נשאים של החיידק. המשבר הכלכלי שלאחר נפילת ברה"מ הוביל לפגיעה בתנאי המחיה ותרם להגברת המגיפה
היה קשה להאשים במגיפה את ההיקף החיסוני הנמוך כי רוב מוחלט של אוכלוסיית ברה"מ היו מחוסנים, אבל זה בדיוק מה שעשו המחברים. מה שלא מפתיע, אחרי הכל המאמר נכתב ע"י ה-CDC.

1860 מקרי דיפתריה בהם טיפלו בביה"ח בסנט פטרסבורג. התמותה הייתה 2.3%. 69% מהנפטרים היו אלכוהוליסטים כרוניים.
התמותה בקרב הסובלים מהצורה הרעילה של המחלה היתה 26%. 6% מהמחוסנים ו-14% מהלא-מחוסנים סבלו מהצורה הרעילה. אם כי רק מי שחוסן ב-5 השנים האחרונות נחשב למחוסן. התמותה הכללית (2.3%) הייתה נמכה יחסית בהשוואה למגיפות ידועות קודמות. אם להוציא את האלכוהוליסטים אזי התמותה היתה בערך 1%. רוב החולים שנפטרו הגיעו לבית החולים בשלבי מחלה מאוחרים.
המחברים מסיקים כי מגיפת דיפתריה במדינה מפותחות בעתיד כנראה לא תלווה בתמותה גבוהה. למרות היעדר נתונים מדויקים של הססטוס החיסוני של האלכוהוליסטים - המחברים הסיקו שהם לא היו מחוסנים.
החיסון מעניק הגנה לתקופה קצרה יחסית. מנגנון העברת דיפתריה מאדם לאדם לא ממש ידוע.

- כדי להדבק בדיפתריה מאדם אחר המרחק ביניהם צריך להיות פחות ממטר אחד. אם המרחק גדול יותר, הסיכון להדבקה יורד משמעותית.
- ל-40-78% מילדים לא-מחוסנים באפגניסטאן, בורמה וניגריה מתפתחת חסינות טבעית.
- גורמים סוציו-אקונומיים כגון צפיפות, עוני, אלכוהוליזם והיגיינה ירודה תורמים להתפשטות דיפתריה.

- המאמר דן ב-218 מקרי דיפתריה בגאורגיה בשנים 1995-1996. התמותה עמדה על 10%.
- ילדים לאימהות בעלות השכלה יסודית בלבד, חלו בדיפתריה בשכיחות הגבוהה פי 4 מילדים לאימהות בעלות תואר אקדמי.
- מבוגרים בעלי השכלה יסודית בלבד חלו בדיפתריה בשכיחות הגבוהה פי 5 מבעלי תואר אקדמי.
- מחלות כרוניות מגדילות את הסיכון לדיפתריה פי 3. מובטלים חלו בשכיחות הגבוהה פי 2. מקלחת בתדירות של פחות מפעם בשבוע מגדילה את השכיחות למחלה פי 2.
- לא מחוסנים חלו פי 19 יותר מהמחוסנים. אבל רק מי שקיבל את כל מנות החיסון ומנות הדחף וחוסן ב-10 השנים האחרונות נחשב למחוסן. המחברים טוענים שיכול להיות שחלק מהחולים לא זכרו טוב מה הסטטוס החיסוני שלהם.
- מבין 181 מקרי מחלה, רק 9% לא היו מחוסנים, 48% לקו במחלת רקע כרונית, 21% התקלחו בתדירות של פחות מפעם בשבוע. המחברים מסיקים שחיסונים הינם הכלי החשוב ביותר בשליטה על הדיפתריה, אבל לא ממש מדגישים שכדאי להתקלח בתדירות של יותר מפעם בשבוע.
- כמו כן המחברים כותבים שדיפתריה אינה מחלה מאוד מדבקת וכדי לחלות בה נדרש מגע ממושך עם חולה. ביקור במקומות הומי אדם לא היווה גורם סיכון.
- לעומת המגפות שהיו באירופה ובארה"ב, בהן חלו בעיקר אלכוהוליסטים, במחקר הזה אלכוהוליזם לא נתגלה כגורם סיכון. המחברים מסיקים שסטטוס סוציו-אקונומי נמוך הוא כנראה גורם הסיכון למחלה ולא אלכוהוליזם כשלעצמו.

ההיקף החיסוני באוקראינה הינו יותר מ-90% בקרב הילדים. יותר ממחצית האוכלוסיה הבוגרת חוסנו בין השנים 1991-1994. למרות זאת כמות מקרי דיפתריה הולכת וגדלה.

בשנות ה-90 הודות לפתיחת הגבולות החל מבול תיירותי בין פינלנד לרוסיה בשני הכיוונים. 400,000 פינים ביקרו ברוסיה מדי שנה, ו-200,000 אזרחי רוסיה ביקרו בפינלנד. בסך הכול התקיימו 10 מיליון ביקורים.
למרות מגיפת דיפתריה ברוסיה רק 10 פינים נדבקו בה בזמן שהותם ברוסיה. כמעט כולם היו גברים בגילאי 40-60, מתוכם רק 3 חלו בצורת מחלה קשה (מפורטים מטה), 5 בצורה קלה ושניים היו נשאי החיידק בלבד.

המקרים הקשים הם:
1) תושב פינלנד בן 43 ביקר בסנט-פטרסבוגר ב-1993. שם הוא התנשק עם "חברתו" המקומית ולאחר חזרתו לפינלנד אובחן עם דיפתריה. הוא חוסן לדיפתריה 20 שנה לפני כן ונחשב ללא-מחוסן (רמת נוגדנים נמוכה מ-0.01). "החברה" הרוסיה שלו לא חלתה. נמצא נשא נוסף שנסע באותה הקבוצה עם החולה וקיים יחסים עם אותה "החברה". היה זה מקרה דיפתריה ראשון בפינלנד מזה 30 שנה.
2) בן 57 נסע לביקור חד-יומי בעיר ויבורג ב-1996 וחזר עם דיפתריה. הוא הכחיש מגעים קרובים עם התושבים המקומיים, אך חבריו העידו שהשתמש בשירותי מין. לא ידוע אם היה מחוסן (רמת נוגדנים 0.06).
3) בן 45 ביקר בעיר ויבורג למשך יום אחד וחזר עם דיפתריה. חבריו העידו שהשתמש בשירותי מין. הוא היה מחוסן ושנה לפני הביקור אפילו קיבל מנת דחף (רמת נוגדנים: 0.08). הוא היה היחיד שחוסן באופן מלא וגם היחיד שנפטר מהמחלה.
כל השלושה צרכו בעת ביקורם כמויות גדולות של אלכוהול, שניים מתוכם היו אלכוהוליסטים כרוניים. עוד:

מקרה הדבקה ראשון בדיפתריה באמצעות סקס אוראלי. גבר שהיגר מברה"מ לגרמניה ביקר אצל זונה ממין זכר וכתוצאה חלה בדלקת השופכה ביחד עם דיפתריה.
בגרמניה ובצרפת בשנים האחרונות יש יותר מקרי דיפתריה ביחס למדינות מפותחות אחרות (מספר מקרים בודדים בשנה). הסיבה לכך הינה המדיניות הליברלית של המדינות האלה ביחס לקליטת מהגרים ממדינות עולם שלישי.

בשנת 2016, 25 שנה לאחר שדיפתריה הוכחדה לגמרי בונצואלה, החלה שם התפרצות של המחלה. מכיוון שההיקף החיסוני שם רק עלה] משנה לשנה, ובהתחשב באסון הומניטרי שמתרחש שם, קשה מאוד להאשים העדר התחסנות בהתפרצות הזאת. אך ארגון הבריאות העולמי כמובן לא נתן לעובדות לבלבל אותו.

בחודשים נובמבר-דצמבר 2017 החלו התפרצויות דיפתריה בתימן ובמחנה פליטים בבנגלאדש. זה, כמובן, קרה בגלל היקף חסוני נמוך וממש לא בגלל מלחמת האזרחים בתימן, ולא בגלל שבבנגלאדש בכל אוהל מצטופפים 30 פליטים.

שרקנים הן היונקים היחידים למעט בני אדם וקופים שלא מייצרים ויטמין C.
שרקנים קיבלו רעלן דיפתריה בהזרקה. ירידת המשקל הייתה גדולה יותר בקבוצה שתזונתה הייתה דלה בויטמין C לעומת הקבוצה שהייתה בתזונה רגילה. רעלן דיפתריה דילל מצבורי ויטמין C בבלוטות יותרת הכליה, בלבלב ובכליות.

- מחסור בויטמין C גורם לירידת בהתנגדות לזיהומים ולנזקים מוגברים מרעלנים בקטריאליים. החסינות הירודה נצפית לפני שמופיעים התסמינים של צפדינה.
- לשרקנים הזריקו רעלן דיפתריה בכמות הקרובה לקטלנית. הקבוצה שתזונתה הייתה דלה בויטמין C סבלה מנזק נרחב יותר לרקמות, ירידת משקל גבוהה יותר, אזורי נמק נרחבים יותר, התפתחות שיניים גרועה ומשך חיים נמוך יותר משרקנים שתזונתם הייתה עשירה בויטמין.
- רמה נמוכה של ויטמין C גורמת ככל הנראה להפרעות מערכתיות של הגוף כולו, ובמיוחד של המערכת האנדוקרינית. המחברים מסיקים כי רמת ויטמין C לצורך ניקוי רעלן דיפתריה חייבת להיות גבוהה משמעותית מרמת הויטמין הנדרשת למניעת צפדינה.

- לאחר שמזריקים רעלן דיפתריה לשרקנים נצפית בהם ירידה של 30-50% ברמת ויטמין C ברקמות תוך 24-48 שעות.
- לילדים עם מחסור בויטמין C בעת מחלות מדבקות התפתחה צפדינה. היא עברה באופן ספונטני לאחר החלמה, ללא הגדלת צריכה של ויטמין C.
- קיים מתאם בין היעדר עששת בילדים בני 10-14 לבין תזונה טובה והיעדר מחלות בגיל הרך ובילדות.
- שרקנים קיבלו בין 40% ל-80% מינון קטלני מינימלי של רעלן דיפתריה. בין השרקנים שקיבלו מדי יום 0.8 מ"ג ויטמין C נצפתה התפרקות רקמת שן. בשרקנים שקיבלו 5 מ"ג ויטמין מדי יום התופעה לא נצפתה.

שרקנים בתזונה דלה בויטמין C קיבלו זריקות של רעלן דיפתריה. הם החלו לסבול מטרשת עורקים בריאות, כבד, טחול וכליות.

שרקנים עם מאגרים דלים של ויטמין C שקיבלו מינון קטלני של רעלן דיפתריה מתו תוך זמן קצר יותר משרקנים בתזונה רגילה. שרקנים שקיבלו מינונים גדולים של ויטמין C שרדו אפילו הזרקה של מספר מנות קטלניות של רעלן הדיפתריה.

מאז שנות ה-40 לא נחקרה יותר השפעת ויטמין C על הדיפתריה. ב-1971 Klenner מדווח על ריפוי ילדה מדיפתריה באמצעות מתן ויטמין C תוך-ורידי. שני ילדים אחרים, שלא קיבלו את הויטמין נפטרו. כל השלושה קיבלו גם נוגד הרעלן. עוד:

בדומה למחלות זיהומיות אחרות, הירידה בתחלואה כתוצאה מדיפתריה החלה הרבה לפני תחילת השימוש בחיסון.

החיסון נגד דיפתריה הוא טוקסואיד (רעלן מנוטרל), לפיכך אין הוא יכול למנוע את ההדבקה אלא רק למנוע את סיבוכי המחלה. לכן הגיוני היה לצפות שבעקבות החיסון התמותה מדיפתריה תקטן, אך זה לא קרה. למרות היקף חיסוני הולך וגדל ולמרות שהתחלואה בדיפתריה ירדה בעקביות, אחוזי התמותה נותרו ברמה של כ-10% החל משנות ה-20 ועד שנות ה-70 (מקור).

והנה נתונים מהודו, אחת המדינות הבודדות בעולם בה עדיין יש דיפתריה. למרות העליה בהיקף החיסוני, התחלואה בדיפתריה לא ממש פחתה מאז שנות ה-80.

כיום דיפתריה היא מחלה נדירה ביותר, שכמעט ולא קיימת אפילו במדינות עולם שלישי.
מאז שנת 2000 נרשמו בארה"ב רק 6 מקרי דיפתריה שמתוכם אחד הסתיים במוות. החולה שנפטר היה בן 63 ונדבק בהאיטי. זאת מחלה כה נדירה שה-CDC מוציא דו"ח מיוחד כמעט על כל מקרה בודד: [1], [2].
לעומת זאת מאז שנת 2000, 96 אנשים בארה"ב חלו בדבר, שמתוכם 12 נפטרו. המקרים האלה לא נסקרו בכלי התקשורת, כיוון שלא מחסים מפני המחלה הזו.

במדינות המפותחות מוות כתוצאה מדיפתריה הוא תופעה נדירה ביותר, וגם המקרים האלה מסוקרים בתקשורת בהרחבה. ב-2015 נפטר בספרד ילד מדיפתריה, ב-2016 נפטרה ילדה בבלגיה וב-2008 ילדה באנגליה. אלה כנראה המקרי מוות יחידים של ילדים במדינות המפותחות ב-30 השנים האחרונות. בישראל ב-40 השנים האחרונות היו 7 מקרי דיפתריה, אף אחד מהם לא התרחש ב-15 השנים האחרונות.

חיסון נגד דיפתרה תמיד משולב עם רכיב טטנוס וכמעט תמיד עם רכיב שעלת, ולכן ניתן ללמוד את הנתונים אודות הבטיחות שלו בפרקים הרלוונטים (טטנוס ושעלת).
החיסון ללא רכיב השעלת גורם לתסמונת גייאן-ברה, הלם אנפילקטי, דלקת עצב הזרוע, מוריד את רמות הלימפוציטים, מעלה את הסיכון לאלרגיות ותסמונת אנטי-פוספוליפידית.
בין השנים 2000 ל-2017 נרשמו בבסיס הנתונים VAERS שלושים ושלושה מקרי מוות ו-188 מקרי נכות כתוצאה מהחיסון ללא רכיב שעלת (DT/Td). באותה התקופה נרשמו כאמור 6 מקרי מחלה מתוכם מקרה מוות אחד. בהתחשב בכך שב-VAERS נרשמים רק כ-1 עד 10 אחוזים מתופעות הלוואי, הסיכוי למות מהחיסון גבוה פי מאות מונים מהסיכוי לחלות בדיפתריה.
ההסתברות לחלות בדיפתריה במדינות מפותחות הינה לכל היותר 1 ל-10 מיליון ובדרך כלל אפילו פחות. ההסתברות להלם אנפילקטי כתוצאה מחיסון היא כ-1 למיליון ולדלקת עצב כתף – 1 ל-100,000.