טטנוס

בניגוד לפפילומה או שעלת, טטנוס היא באמת מחלה מסוכנת. הורים רבים המוותרים על חיסונים אחרים עדיין חושבים לנכון לחסן נגד טטנוס. אבל מה הסיכוי לחלות בטטנוס, האם טטנוס מסוכן יותר מהחיסון נגדו והאם החיסון באמת מגן מפני המחלה?

טטנוס נגרם ע"י החיידק Clostridium tetani. נבגים של החיידק הזה נמצאים בכל מקום: באדמה, במעיים של בעלי החיים (במיוחד אוכלי עשב), במעיים של בני אדם, באבק, על הבגדים, על הגוף ואפילו ברוק.
החיידק לא מתרבה בסביבה ארובית (רוויית חמצן), אבל בסביבה נטולת חמצן מתעורר לחיים ומתחיל להפיק רעלן עוצמתי (טטנוספזמין). אם כתוצאה מפציעה הרעלן הזה חודר למערכת העצבים הוא גורם להתכווצויות שרירים ויכול לגרום לשיתוק. במדינות המפותחות בכ-11% מהמקרים המחלה נגמרת במוות. לא כל זני החיידק מפיקים את רעלן.

חיסון נגד טטנוס כמעט תמיד משולב עם חיסונים נגד שעלת ודיפטריה, אבל בדרך כלל משתמשים בחיסון מחומש (הכולל בנוסף פוליו ו-HiB), או משושה (הכולל גם צהבת B).
כעיקרון קיים חיסון טטנוס נפרד, אבל הוא מכיל תימרוסל ולכן מיועד למדינות עולם שלישי בלבד. קיים חיסון טטנוס-דיפטריה ללא רכיב השעלת (DT לילדים ו-Td למבוגרים). החיסון לא זמין בכל מקום ואפילו כשהוא קיים הוא ניתן רק למי שרגיש לרכיב שעלת.
כל החיסונים נגד שעלת מכילים אלומיניום, החל מ-170 מק"ג (Dt) ועד 1500 מק"ג (Pentacel/Daptacel/Adacel). תיאורטית קיים חיסון טטנוס ללא אלומיניום. הלכה למעשה הוא כמובן לא מיוצר.

כשמעבדים את רעלן טטנוס ע"י פורמלין מקבלים טוקסואיד שאינו רעיל. הטוקסויד הוא זה שמשמש בתור החומר הפעיל בחיסון. החיסון חסר תועלת לאחר פציעה, כי תהליך הפקת נוגדנים בתגובה אליו אורך בין מספר ימים עד מספר שבועות. במקרה הזה יש לבצע זריקות אימונוגלובולין (חיסון סביל) שמהווים למעשה נוגדנים לרעלן. את האימונוגלובולין (TIG) מפיקים מדמם של סוסים או בני אדם שחוסנו מספר רב של פעמים. במדינות עולם שלישי מקובל לתת אימונוגלובולין המופקים מסוסים ובמדינות המפותחות משתמשים בנסיוב המופק מבני האדם, מכיוון שזה שמופק מסוסים גורם למחלת הנסיוב הזר.
דרך כלל כשמגיעים לחדר מיון או לרופא בעקבות פציעה מנסים לכפות את החיסון שכאמור חסר תועלת אחרי ההידבקות. בדרך כלל נותנים אימונוגלובולין רק במקרי פציעה חמורה מאוד.

מקובל לחשוב כי חסינות טבעית לטטנוס אינה קיימת ושאפילו מי שכבר חלה בטטנוס בעבר לא מוגן מזיהומים עתידיים. החיסון נחשב לאמצעי הגנה היחיד מפני טטנוס.
במדינות מפותחות 70% מהחולים בטטנוס ו-80% מהנפטרים הם אנשים בגיל מעל 50.
התמותה מטטנוס בקרב אנשים צעירים מ-30 כמעט אפסית, ואילו במבוגרים התמותה מטטנוס היא 52%.

קיים קונצנזוס רפואי מוחלט בנושא היעדר קיום חסינות טבעית מפני הטטנוס ורק החיסון מסוגל למנוע תחלואה. המחברים ביצעו בדיקות דם בקרב 200 עולים מאתיופיה לישראל שנבחרו באקראי ומצאו כי ל-98% מהם היו נוגדנים לטטנוס. ל-30% מהם ריכוז הנוגדנים היה גבוה מרמת הסף הנחשבת למספיקה להגנה (יותר מ- 0.01 UI/ml). אף אחד מהעולים שהשתתפו במחקר לא חוסן. ריכוז הנוגדנים היה גבוה יותר ככל שהעולים היו מבוגרים יותר.
המחברים מסיקים שהחסינות הטבעית נוצרת כתוצאה מחשיפה מתמשכת אל החיידק

החוקרים ביצעו בדיקות דם ב-120 נשים שנבחרו באקראי, תושבות קיבוצים בישראל. לכולן היה ריכוז נוגדנים לרעלן טטנוס מעל רמת הסף הנדרשת להגנה למרות ש-12.5% מהן מעולם לא חוסנו.
חלק גדול מהנשים היו מחוסנות לא באופן מלא (מ-6% מהנשים הצעירות ועד 68% מהנשים המבוגרות).

ריכוז נוגדני טטנוס ב-57 תושבי גלפאגוס שנבדקו היה מעל לרמת הגנה מינימלית. אף אחד מהם לא חוסן נגד טטנוס. שניים מהם חלו בטטנוס בעבר. עובדות אלה סותרות את התפיסה המקובלת כי המחלה לא מעניקה חסינות.
נבדקו גם תשעה בעלי חיים (סוסים, פרות, חמורים וכלב) ולכולם נמצאו נוגדנים לטטנוס.
המחברים סבורים כי החסינות נרכשת כתוצאה מבליעת נבגי טטנוס שמתרבים במעיים, ואילו לפצעים החיצוניים יש תפקיד של חיסון דחף.
כאן מדווח שמתוך 59 אנשים לא מחוסנים לרובם נמצאו נוגדנים מעל רמת הגנה מינימלית.
כאן מדווח של-80% מ-410 הודים לא מחוסנים נמצאו נוגדנים לטטנוס.
כאן מדווח על מציאת חסינות טבעית לטטנוס ל-20 מתוך 48 ילדים ומבוגרים במאלי.
כאן מדווח שרק ל-2 מתוך 166 לא מחוסנים שנבחנו לא היו נוגדנים לטטנוס.

התשובה לשאלה כיצד מתקבלת חסינות טבעית ניתנה עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. חיידקי טטנוס נמצאו ל-35% מתוך 78 גברים שנבדקו בביג'ין. בתחילת המאה ה-20 טטנוס היתה מחלה נדירה מאוד בסין (לא כולל טטנוס ילודים).
החוקרים מצאו חיידקי טטנוס בצואה של חולים גם אחרי שלושה חודשי אשפוז בבי"ח שבמהלכו אכלו מזון כמעט סטרילי. מתוך העובדה הזאת ניתן להסיק כי חיידקי טטנוס מתרבים במעיים.

המשך המאמר הקודם. ל-26 אנשים שבצואתם נמצאו חיידקי טטנוס נמצאו גם נוגדני טטנוס בדם.
ל-28 מבין 30 האנשים שבצואתם לא נמצאו חיידק טטנוס, גם לא נמצאו נוגדני טטנוס בדם.
המחברים הוכיחו שחיידקי טטנוס מתרבים במעיים אנושיים והסבירו איך קורה שהתחלואה בטטנוס נדירה מאוד (אפילו בעקבות ניתוחים) למרות שלכשליש מהאוכלוסיה ישנם חיידקי טטנוס במעיים.
על מנת לבדוק את התיאוריה של הפקת נוגדני טטנוס כתוצאה לחשיפת המעיים אליהם, אחד המחברים בלע כמות גדולה של חיידקי טטנוס (היו פעם מדענים אמיתיים!). אם כי הוא נאלץ להפסיק את הניסוי כי החל לסבול מעצירות. ניסוי שבוצע בקוף היה מוצלח יותר.

לחזירי ים שאותם האכילו במזון המכיל חיידקי טטנוס במשך 6 חודשים נמצאו נוגדנים בדם. קיימים הרבה זני חיידק טטנוס והנוגדנים הופקו רק כלפי אותם הזנים שהיו במזון. החיות שצרכו מספר זני טטנוס הפיקו נוגדנים לכל הזנים האלה.
באחד הניסויים החוקרים הדביקו נקבות חזירי הים בטטנוס וכולן חוץ משתיים מתו. לאחר מכן הסתבר ששתי הנקבות שנותרו בחיים הוכנסו בטעות לתא עם זכר, ושתיהן היו בהריון. השאלה כיצד ההיריון הציל אותן מטטנוס נותרה בגדר תעלומה. הן ילדו גורים בריאים.
המחברים גם מדווחים שנבגי טטנוס בפני עצמם לא גורמים להידבקות, וכדי שההידבקות תתקיים נדרש גורם מגרה נוסף כלשהו. הם השתמשו בחומרים שונים בתור גורם שכזה, ובין היתר בשפופרות זכוכית. הם מילאו את השפופרות בנבגי חיידקי טטנוס, החדירו אותן מתחת לעור של חזירי הים ושברו אותן. העובדה שנבגי טטנוס בפני עצמם לא מספיקים כדי לגרום למחלה מסבירה מדוע יש כל כך מעט מקרי טטנוס למרות השכיחות של החיידקים.
אין שום קשר בין ריכוז נודגני טטנוס בדם לבין החסינות לטטנוס. המחברים מסכמים שהנוגדנים משחקים תפקיד זניח בחסינות לטטנוס ושקיים גורם נוסף שמגן מפי התחלואה. הם מניחים שאלה הם האגלוטינינים. האגלוטינינים האלה הם ספציפיים ולכל זן חיידק טטנוס יש אגלוטינין משלו.

החוקרים ביצעו בדיקות דם ל-104 תושבי קליפורניה. בדם של 80% מהם נמצאו אגלוטינינים למספר זני חיידק הטטנוס, אבל לא נמצאו נוגדנים לחיידק. המחברים סבורים כי חיידקי טטנוס נמצאו במעיים של אותם האנשים בעבר אבל נכחדו, ולכן לא נמצאו אצלם נוגדנים לרעלן.
מאז ועד היום האגלוטינינים של טטנוס לא נחקרו יותר.

בארבעת השנים מ-1922 ועד 1925 נרשמו בקליפורניה 245 מקרי טטנוס. התמותה הייתה 67%.
ל-24% מבין 530 משתתפי המחקר נמצאו במעיים חיידקי טטנוס. המחברים סבורים כי נוכחות חיידקי הטטנוס במעיים תלויה במיקרופלורה של המעיים כיוון שלצד חיידקי טטנוס תמיד נמצא סוג נוסף של חיידק שלא נמצא כשגם חיידקי טטנוס לא נמצאו.

שלושה בני אדם חלו בטטנוס, אחד מהם נפטר. לא רק ששלושתם היו מחוסנים באופן מלא, לכולם היה ריכוז נוגדנים גבוה מאוד. לאחד מהם ריכוז הנוגדנים היה גבוה פי 2500 מרמת הסף להגנה (0.01 IU/ml) מאחר והחולה הזה עבר היפר-אימוניזציה לצורך הפקה מסחרית של אימונוגלובולינים (חיסון סביל). כלומר, הוא קיבל הרבה חיסונים כדי ליצור רמה גבוהה של נוגדנים. את הנוגדנים האלה מבודדים מהדם שלו, והם נמכרים בתור חיסון סביל.
לחולה אחר נמדד ריכוז נוגדנים in vitro של 0.2. אבל כשבדקו אותו in vivo בעכברים הסתבר שהריכוז היה נמוך מ- 0.01 IU/ml. המחברים מסיקים כי החסינות לטוקסואיד (רעלן מנוטרל) אינו שווה ערך לחסינות לרעלן.

בפינלנד במשך 17 שנים (1969-1985) נרשמו 106 מקרי טטנוס, מתוכם רק חמישה לילדים מתחת לגיל 18. ארבעה ילדים היו מחוסנים באופן מלא והסטטוס החיסוני של החמישי אינו ידוע.
מקרה אחרון של טטנוס ילודים בפינלנד נרשם ב-1915 כאשר רק בשנת 1957 החלו לחסן נגד טטנוס.

זוהי סקירה שיטתית של תחלואת טטנוס במחוסנים. המחברים ניתחו 51 מאמרים בהם דווח על 359 מקרים בין השנים 1946 עד 2013.
כאן מדווח על מקרה טטנוס באדם עם רמת נוגדנים גבוהה פי 278 מרמת הסף, כאן – פי 16 מרמת הסף וכאן – על חולה טטנוס עם רמת נוגדנים הגבוהה פי 100 מרמת הסף.

"רמת הסף להגנה מטטנוס" (0.01 IU/ml) נקבעה בשנת 1937 בהתבסס על ניסויים בחזירי ים שבתוצאותיהם השתמשו לחישוב אומדן משוער בבני אדם. לאחרונה מספר מדינות אימצו את הערך של 0.1 ולפעמים גם 0.15 IU/ml (למשל ארה"ב).

ל-70% מהאמריקאים שנבדקו היה ריכוז נוגדנים מעל רמת הסף (0.15). ל-80% מהילדים שנבדקו היה ריכוז מעל רמת הסף, אבל מספר זה נמוך יותר מהכיסוי החיסוני (96%). פחות מ 5% מההורים ויתרו על החיסון, כלומר הסירוב לחסן לא מהווה סיבה משמעותית לחוסר בנוגדנים לטטנוס בארה"ב.
כאן מדווח שלבעלי חיים המחוסנים לטטנוס מקטע מסוים של רעלן טטנוס חדר למוח בכמויות הזהות לבעלי חיים לא מחוסנים.

אחד מסוגי טטנוס הוא טטנוס ילודים. הוא כמעט ולא קיים במדינת המפותחות. סיבת טטנוס ילודים היא הידבקות הילוד דרך חבל התבור בעת חיתוכו בכלים לא מחוטאים.
במקום לשפר את רמת ההיגיינה, לחלק לנשים בהריון בקבוקוני מי חמצן וללמד אותן לא לחתוך את חבל התבור במספריים חלודים, ארגון הבריאות העולמי כמובן בחר בשיטה אחרת – חיסון המוני של כל הנשים בהריון במדינות עולם שלישי.

עשרים תינוקות הגיעו לבית חולים בניגריה כשהם סובלים מטטנוס ילודים. אימהות של שישה מהם חוסנו בעת ההריון לפחות בשתי מנות חיסון. לכל האימהות והתינוקות, כולל את הלא-מחוסנים, היה ריכוז נוגדנים גבוה בהרבה מרמת הסף המקובלת (0.07 ויותר).
התמותה בקרב הלא-מחוסנים הייתה 43% ואילו בקרב המחוסנים 50%.
עם זאת קיים גם מחקר שמראה כי מתן 2 או 3 מנות חיסון בזמן ההריון מפחית משמעותית את התחלואה בטטנוס ילודים. מאידך, החיסון מגדיל את התמותה מסיבות אחרות ב-18%.

עשרה תינוקות עם טטנוס ילודים בטנזניה. אימהות של כולם למעט אחד חוסנו בעת ההריון. ריכוז הנוגדנים ל-9 מתוך 10 הנשים היה גבוה מרמת הסף. האחת ללא נוגדנים חוסנה שבועיים לפני הלידה.
לשני התינוקות ריכוז הנוגדנים היה גבוה פי 100 ופי 400 מרמת הסף. אמו של אחד מהם קיבלה 14 מנות חיסון במשך חמישה הריונות. השניה קיבלה שש מנות בשלוש השנים האחרונות. לתינוק שאמו מעולם לא הייתה מחוסנת נמדד ריכוז נוגדנים הגבוה פי 3 מרמת הסף.
החוקרים מסיקים שהמושג "רמת סף הנדרשת להגנה" הוא חסר משמעות.

אחת מסיבות ההידבקות בטטנוס היה חיסון לאבעבועות שחורות [1], [2].
כמו כן בין הסיבות להידבקות נמנו: ברית מילה, תחבושות רפואיות, תחבושות היגייניות, הפלות וכריתת רחם. נמסר גם על הדבקה בטטנוס מפציעת איבר מין בעת קיום יחסי מין, מכאן נובע שחיידקי טטנוס ככל הנראה קיימים גם בנרתיק.
המחברים ניתחו 14 סוגים תחבושות היגייניות ומצאו בכולם נבגי טטנוס ונבגי C. welchii (עליהם ארחיב בהמשך). לפי הצהרת יצרנים של חלק מהתחבושות הן היו אמורות להיות סטריליות.
חיידקי טטנוס נתגלו גם בסט תחבושות סטריליות שנועדו לשימוש בזמן לידה.
המחברים מסכמים כי אין להשתמש בתחבושות לא סטריליות בזמן לידה ובניתוחי כריתת רחם כיוון ש-3.5% ממקרי טטנוס מתרחשים בעקבות לידה. הם גם כותבים שהמדינה מפקחת על קופסאות שימורים יותר טוב מאשר על תחבושות לניתוחים ושתושבות העולם השלישי יולדות בבטיחות רבה יותר מאשר אחיותיהן במדינות המפתחות.

C. welchii שהוזכר קודם וכיום כבר נקרא בשם C. perfringens זהו חיידק מאותה המשפחה של טטנוס. גם הוא חיידק אנארובי, נמצא באדמה, במעיים של בני אדם ובעלי חיים, באבק ונפוץ בדיוק כמו C. tetani. אך מכיוון שלא קיים חיסון לחיידק הזה, אפשר לשער שמעולם לא שמעתם על עצם קיומו. וזה די מוזר כיוון שהחיידק הזה גורם למחלה נפוצה יותר ומסוכנת יותר מטטנוס – נמק גז. כשהחיידק מגיע לסביבה נטולת חמצן דרך פצע עמוק, הוא מתחיל להפיק רעלן שמוביל לנמק וזה נגמר במקרה הטוב בכריתה. בניגוד לטטנוס, שבמקרה של פציעה ניתן להשתמש באימונוגלובולינים, אין טיפול יעיל לרעלן הזה.
בארה"ב כ-1000 איש לוקים בנמק שנגרם ע"י C. perfingens מידי שנה. התמותה כתוצאה ממנו מהווה כ-20-25%.
כמה אנשים לוקים בטטנוס? 30 אנשים מידי שנה. מתוכם 3 נפטרים. ואם מי ששרד את הטטנוס מבריא לחלוטין, אזי מי שנדבק ב- C. perfingens במקרה הטוב נשאר נכה.

גם החיידק C. difficile שייך לאותה המשפחה. גם על החיידק הזה כנראה מעולם לא שמעתם ולא התחסנתם נגדו, זאת למרות שהוא קשור לכמעט 30,000 מקרי מוות מידי שנה בארה"ב, כלומר הוא קטלני יותר מהטטנוס פי עשרת אלפים.
אך אולי התמותה מטטנוס כיום נמוכה כל כך הודות לחיסון? – לפני שהחלו לחסן נגד טטנוס באופן המוני, רק כ-500 איש בארה"ב חלו בטטנוס מידי שנה ומתוכם 300 נפטרו.

בתקופה שבין 1987 ל-2008, 13% ממקרי טטנוס ו-29% ממקרי מוות מטטנוס היו בחולי סוכרת. חולי סוכרת לוקים בטטנוס פי 3 מכלל הציבור ומתים ממנו פי 4.
15% ממקרי טטנוס חלים במכורים לסמים קשים.
גם אם נניח כי נוגדני טטנוס מנטרלים את הרעלן בצורה יעילה, הם עוד צריכים להגיע למקום הפציעה. אם הפציעה קרתה במקום עם אספקת דם לא סדירה אזי הנוגדנים לא יגיעו לשם. זאת כנראה הסיבה שחולים סוכרת לוקים בטטנוס בשיעור הרבה יותר גבוה מכלל האוכלוסיה.

מאז 1955, 90% מהלוקים בטטנוס בניו יורק היו צרכני סמים קשים. כך גם בשיקגו.
המאמר הזה מביא תיאור מקרה בו אח ואחות, שניהם צרכני הרואין, לקו בטטנוס. לאח היה מהלך מחלה חמור ולאחות מהלך מחלה קל. שניהם הבריאו, האח תוך 3 שבועות והאחות תוך שבועיים.
האחות קיבלה חיסון טטנוס 15 שנים לפני המקרה והמחברים החליטו שזו הסיבה שהיא חלתה בצורה קלה יותר. הם סברו כי האח ככל הנראה לא חוסן ולכן חלה בצורה קשה יותר, למרות שלא טרחו לבדוק את ריכוזי הנוגדנים של שניהם, ולא ברור האם האח באמת לא חוסן.

בתקופה שבין 1984 ל-1994 40 איש מתו מטטנוס במחוז לאציו באיטליה (אוכלוסיה של 5.1 מיליון איש). 48% מתוכם היו קשישים. מבין שאר הנפטרים הרוב היו צרכני סמים קשים. בקבוצת גיל מתחת ל-30 לא נרשם אף מקרה מוות. מבין 40 מקרי מוות היה רק מקרה אחד באדם בגיל מתחת ל-40 שלא היה נרקומן, ושני מקרים באנשים מתחת לגיל 50.
סיכון למוות כתוצאה מטטנוס גבוה בקשישים פי 27, בחקלאים פי 167 ובנרקומנים פי 186 ביחס לאוכלוסיה הכללית.

לפני 2003 טטנוס היה נדיר מאוד בבריטניה וחלו בו בעיקר בקשישים. אחרי 2003 החלה תחלואה בקרב הנרקומנים. בשנת 2003 נרשמו 35 מקרי טטנוס, 2 מהם נגמרו במוות. המחברים חקרו את המשותף בין המקרים ומצאו שהם נדבקו מהרואין מזוהם שמקורו בליברפול.
המחברים קוראים לרופאים ולסוהרים לחסן את המכורים לסמים.

תחלואת טטנוס בקרב הנרקומנים ידועה עוד מהתקופה הויקטוריאנית, אז הזריקו מורפיום מתחת לעור.
בשיקגו של שנות ה-50, עוד לפני שהחלו לחסן לטטנוס, רוב חולי טטנוס היו צרכני הרואין. מתוך 22 מקרי טטנוס 12 היו בנרקומנים וכל ה-12 נפטרו. מתוך 10 המקרים הנוספים היו רק 4 מקרי מוות.
ה-CDC מדווח כי 55% מחולי טטנוס בקליפורניה היו צרכני סמים קשים.
כאן מדווח כי בבי"ח בערב הסעודית כל חמשת מקרי טטנוס שקרו בשלוש שנים היו בקרב צרכני הרואין.

ניסוי אקראי מבוקר לקביעת יעילות חיסון טטנוס מעולם לא נערך. אז איך בעצם קבעו שהחיסון יעיל?
במלחמת העולם הראשונה נרשמו 70 מקרי טטנוס בקרב החיילים האמריקאיים (13.4 ל-100,000 פציעות). במלחמת העולם השניה, בה החיילים חוסנו לטטנוס, נרשמו 12 מקרי טטנוס (0.44 ל-100,000 פציעות).
בנוסף, נרשמו 80 מקרי טטנוס בקרב החיילים הגרמנים שלא חוסנו, ואילו בקרב חיילי לופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) שחוסנו לא נרשמו מקרי טטנוס כלל.
על בסיס הנתונים האלה הוחלט שהחיסון מאוד יעיל, ומאז 1947 החלו לחסן בו גם אוכלוסייה אזרחית.
על העובדה שבמלחמת העולם הראשונה הקרבות התנהלו על סוסים ומלחמת העולם בשניה בתוך טנקים החוקרים לא נתנו את הדעת . כמו גם על העובדה שקרבות אוויר מתנהלים בגובה רב ואילו חיידק טטנוס נמצא בעיקר באדמה.
לעומת טטנוס, במלחמת העולם הראשונה כ-100,000 חיילים גרמניים מתו מנמק גז – 10-12% מכל הפצועים. במלחמת העולם השניה נמק גז היה סיבת מוות ב-0.3-1.5% מהמקרים, ובמלחמת וייטנאם רק ל-0.016% מהמקרים. משנות החמישים עד שנות השמונים של המאה ה-20 התמותה מנמק גז ירדה מ-70% עד 41%, וכל זה ללא שום חיסון.

Human Chorionic Gonadotropin או hCG זהו הורמון שמופרש בזמן היריון ועליו מבוססת בדיקת ההיריון הביתית.
מכיוון שההורמון הזה חיוני להתפתחות היריון תקינה, המדענים חשבו על רעיון גאוני: אם נגרום לתגובה אוטואימונית להורמון ה-hCG, אזי מערכת החיסון תזהה אותו כפתוגן ותתחיל לחסל אותו. כך ניתן לפתח חיסון נגד היריון.
כיצד ניתן לגרום לתגובה חיסונית להורמון? צריך רק להוסיף אליו אלומיניום ורעלן טטנוס, והמערכת החיסונית תפתח נוגדנים להורמון בנוסף לנוגדנים נגד הטטנוס. את החיסון נגד הריון החלו לפתח עוד בשנות ה-70, אבל לא ממש הצליחו. בתחילת שנות ה-90 הוסיפו לחיסון אדג'ובנט נוסף, הורמון מחלמן של כבשה (זהו הורמון האחראי לביוץ) טוקסויד של דיפטריה, והחיסון נהיה יעיל! ריכוז הנוגדנים כתוצאה ממנו כמובן ירד בקביעות עם הזמן, והיו חייבים להזריק אותו פעם בכמה חודשים, אבל נשים הודיות שעליהן החיסון הזה נוסה כמעט ולא נכנסו להריון.
מספר מדענים אמנם מאשימים את עורך הניסוי הזה בכך שהוא התבצע על נשים ודילג על שלב מקדים של ניסויים בבעלי חיים. כמו כן השרה ההודית לאיכות הסביבה לשעבר מנאקה גנדי טוענת כי חיסון נגד הריון שניתן לכלבים גרם למותם של יותר מידי כלבים.
תהליך פיתוח של חיסונים דומים התנהל גם ע"י קבוצות חוקרים אחרות בחסות ארגון הבריאות העולמי (עמוד 18).

(הטקסט המלא)
בסתיו 1994 ערך ארגון הבריאות העולמי מבצע חיסון טטנוס במקסיקו. משום מה החיסונים ניתנו רק לנשים בגיל הפריון (15 עד 45). למרות שמנה אחת של חיסון טטנוס מעניקה הגנה ל-10 שנים, במבצע הזה כל אישה קיבלה חמש מנות חיסון.
הארגון הקטולי Human Life International סבר כי העניין קצת מוזר. הם בדקו את החיסונים להימצאות ההורמון hCG והוא אכן נמצא בחיסונים.
חיסונים דומים מטטנוס שהכילו hCG נמצאו גם בפיליפינים שם חוסנו בו 3.4 מיליון נשים, ובניקרגואה שבה חוסנו נערות ונשים בגילאי 12 עד 49.

ב-2014 ארגון הבריאות העולמי ו-UNICEF קיימו מבצע חיסון בקניה לנשים בגיל הפריון (14-49). גם שם הנשים קיבלו 5 מנות חיסון. בדרך כלל החיסונים בקניה מבוצעים באמצעות הכנסייה, אך הפעם ארגון הבריאות העולמי ביצע את החיסונים בכוחות עצמו.
זה נראה חשוד בעיניי ארגון הבישופים הקנייתיים, והוא שלח את החיסון לבדיקה ב-4 מעבדות שונות. לטענת הארגון כל המעבדות גילו בחיסונים שנבדקו את ההורמון hCG.
ארגון הבריאות העולמי ו-UNICEF הסבירו את מבצע החיסון בנסיון למנוע מקרי טטנוס ילודים, אלא שבהתאם לסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי עצמו, בחמש שנים שקדמו למבצע נרשמו בקניה רק 19 מקרי טטנוס ילודים (אוכלוסיית קניה היא 46 מיליון איש). השאלה מדוע נדרשו חמש מנות חיסון לכל אישה במקום מנה אחת או שתיים – לא נענתה.
אחת המעבדות הצהירה שהיא לא ידעה שהיא נתבקשה לבדוק הרכב של חיסון, ואילו היא היתה יודעת על כך אזי היא כמובן לא היתה מוצאת את ה-hCG. רישיון של מעבדה אחרת בוטל לאחר שהיא סירבה לזייף את תוצאות הבדיקות.

- ארגון הבריאות העולמי עוסק בפיתוח חיסונים נגד היריון משנות השבעים.
- הוא עוסק בפתרון לצמצום הילודה במדינות העולם השלישי מאז 1945.
- ממשלת ארה"ב תמכה רשמית בצמצום הילודה במדינות עולם שלישי מאז שנות ה-70.
- פרוטוקול מבצע החיסון שנערך בקניה (5 מנות, פעם בחצי שנה) תאם את פרוטוקול החיסון נגד היריון ולא את פרוטוקול החיסון נגד טטנוס.
- החיסונים בקניה אובטחו ע"י המשטרה. כל בקבוקון הוחזר אחרי שימוש לארגון הבריאות העולמי תחת אבטחה משטרתית. כל החיסונים אוחסנו בבניין של מלון בניירובי והופצו אך ורק משם.
- מחצית מהבוקבוקונים שסופקו לבדיקות ע"י ארגון הבריאות העולמי הכילו את הורמון ה-hCG.
- לנשים שחוסנו נגד טטנוס בפיליפינים נתגלו נוגדנים ל-hCG.
מחברי המאמר סבורים כי ארגון הבריאות העולמי אחראי לצמצום האוכלוסייה בקניה.

דו"ח "המכון לרפואה" האמריקאי (IOM) שבו בין היתר מדווח כי נמצא קשר סיבתי בין החיסון טטנוס-דיפטריה לבין תסמונת גייאן-ברה, הלם אנפילקטי ודלקת עצב הכתף.

מנת דחף של חיסון נגד טטנוס מורידה זמנית את רמות לימפוציטים מסוג T בדם לערכים שנצפים בחולי איידס (CD4/CD8 ratio=1).

מכיוון שנוהגים להזריק חיסוני טטנוס בכל הזדמנות, זה גורם לחיסוניות יתר (ריכוז נוגדנים מעל 5IU/ml). באיטליה 11% מאלה שנולדו לפני שנת 1968 היו במצב של חיסוניות יתר, ומבין אלה שנולדו לאחר 1968 היו כבר 17% כאלה.
בפינלנד ל-53% מאוכלסייה בגילאי 50 ומעלה [היה==https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19596410 ריכוז נוגדנים מעל 1IU/ml. כמות תופעות הלוואי של החיסון הוכפלה תוך עשור. המחברים ממליצים לתת מנות דחף פעם ב-20 שנה במקום פעם ב-10 שנים.

אם רכיב כלשהו של חיסון דומה במבנהו לחלבון כלשהו שנוצר בגוף האדם, המערכת החיסונית שלומדת להגיב לחלבון של החיסון יכולה ללמוד להגיב לחלבון של הגוף עצמו. כך נוצרת מחלה אוטואימונית. תופעה זה נקראת מימיקריה מולקולארית. המאמר הזה מסביר את מנגנון המימיקריה המולקולארית בין הטוקסויד של טטנוס לבין קולטן lgE מה שכנראה מוביל לסיכון מוגבר לאלרגיה במחוסנים.

חיסוניות-יתר בעכברים גורמת לתסמונת אנטי-פוספוליפידית, אף היא תוצאה של מימיקריה מלקולארית.
החיסונים נגד טטנוס, צהבת B ושפעת גורמים למחלה זו גם בבני אדם [1], [2]
כאן מדווח שהחיסון נגד טטנוס יכול לגרום למחלות אוטואימוניות

על פי VAERS, אחרי חיסון טטנוס (ללא רכיב שעלת) נרשמו 24 מקרי מוות ו-178 מקרי נכות בין השנים 2001 ל-2008 (יש להכפיל את הנתונים האלה פי 10 לכל הפחות ולזכור שהחיסון הזה הוא נדיר למדי, רוב הילדים מקבלים חיסון משולב עם רכיב שעלת).
ב-8 השנים האלה נרשמו בסך הכל 233 מקרי טטנוס שמתוכם 26 הסתיימו במוות.
מבין החולים 27% חוסנו יותר מ-4 פעמים ו-40% לא היו מחוסנים. 15% מהחולים היו נרקומנים, 15% חולי סוכרת, 49% - אנשים מעל גיל 50.
לא נרשם אף מקרה מחלה בילדים מתחת לגיל 5. אף אדם מתחת לגיל 30 לא מת מהמחלה. כאן מדווח שבין 1992 ל-2000 נרשמו 15 מקרי טטנוס בילדים מתחת לגיל 15. לא היו מקרי מוות אף שהרוב לא היו מחוסנים.

מנות הדחף פחות יעילות במי שחוסן נגד טטנוס לראשונה בגיל ינקות לעומת מי שחוסן מאוחר יותר.

עירוי מגנזיום תוך-ורידי מסייע לטיפול בטטנוס.
עוד על השימוש במגנזיום בטיפול לטטנוס: [1] [2] [3]

ויטמין C מנטרל את רעלן טטנוס in vitro אך לא in vivo (בחזירי ים).

שלושים חולדות חולקו לחמש קבוצות.
הקבוצה הראשונה קיבלה שתי מנות קטלניות מינימליות של רעלן טטנוס. כל החולדות מתו.
הקבוצה השניה קיבלה יחד עם הרעלן גם זריקה של ויטמין C במינון של גרם אחד לקילוגרם משקל, ולאחר מכן שתי זריקות נוספות ביום. כל החולדות שרדו. נצפתו בהן תסמיני טטנוס קלים.
הקבוצה השלישית קיבלה 3 זריקות של הויטמין תחילה ואז את הרעלן וזריקות ויטמין נוספות. כל החולדות שרדו ולא סבלו משום תסמיני טטנוס.
הקבוצה הרביעית קיבלה רעלן טטנוס, ולאחר הופעת תסמיני טטנוס (16 עד 26 שעות) קיבלו זריקות ויטמין C. כל החולדות שרדו.
הקבוצה החמישית קיבלה את הרעלן וכעבור 40 שעות ויטמין C תוך ורידי. כל החולדות שרדו.

מחקר מבוקר של השפעת ויטמין C על טטנוס בבנגלדש. 117 חולים חולקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה קיבלה גרם אחד של ויטמין C ביום בעירוי תוך-ורידי, בנוסף לאימונוגלובולינים, ואילו הקבוצה השניה קיבלה אימונוגלובולינים בלבד.
מבין הילדים (גילאים שנה עד 12) 74% נפטרו בקבוצה שלא קיבלה את הויטמין. בקבוצה שקיבלה את הויטמין לא היו מקרי מוות.
מבין הבוגרים (גילאים 13 עד 30) 68% נפטרו בקבוצה שלא קיבלה את הויטמין. בקבוצה שקיבלה את הויטמין 37% מהחולים נפטרו. מכיוון שמינון הויטמין היה אחיד לכל הגילאים ולא השתנה בהתאם למשקל החולים, הגיוני להניח שהגדלת מינון הויטמין לבוגרים היתה מפחיתה את התמותה עוד יותר.

המחברים מדווחים גם על תוצאות מחקר מעניין נוסף. לרעלן טטנוס ולסטריכנין אופן פעולה דומה, לפיכך הם החליטו לבדוק איך ויטמין C משפיע על הרעלת סטריכנין.
לקחו 60 אפרוחים בני יומיים וחילקו אותם לארבע קבוצות.
הקבוצה הראשונה קיבלה 5 מק"ג סטריכנין, ונצפו בהם תסמינים של הרעלה.
הקבוצה השניה קיבלה 5 מק"ג סטריכנין ובנוסף 30 מ"ג ויטמין C חצי שעה לפני כן. לא נצפו בהם תסמינים כלשהם.
הקבוצה השלישית קיבלה 10 מק"ג סטריכנין. כולם סבלו משיתוק ו-80% מתו.
הקבוצה הרביעית קיבלה 10 מק"ג סטריכנין וגם 30 מ"ג ויטמין C. מתוכם 20% סבלו משיתוק זמני שעבר תוך חצי שעה, ולשאר לא היו תסמינים.
עוד על סטריכנין וויטמין C:
[1] [2]

סקירה שיטתית מעניינת מאוד של קבוצת קוקריין על הטיפול בטטנוס באמצעות הויטמין C. כדאי לקרוא אותה בשלמותה ואז להשוות לסקירה שיטתית בנושא האלומיניום בחיסונים.
במאמר הזה המחברים גילו בכל הספרות הרפואית רק מחקר אחד ויחיד הדן בטיפול בטטנוס ע"י ויטמין C, (נסקר בסעיף דלעיל).
עם זאת בין היתר הם מדווחים את העובדות הבאות:
- ויטמין C מקצר את משך ההצטננות, בניגוד לדעה הרווחת כי הצטננות ללא טיפול עורכת שבוע ועם טיפול – 7 ימים.
- ויטמין C מונע דלקת ראות.
- חולי סרטן שקיבלו 10 גרם ויטמין C בעירוי תוך-ורידי האריכו חיים יותר.
- מחלות זיהומיות ורעלני חיידקים מרוקנים את עודפי ויטמין C בבלוטות יותרת הכליה. במספר ניסויים הוכח כי ויטמין C שיפר את התפקוד של תאי מערכת חיסונית – פגוציטים ו-T-לימפוציטים.
- בעשרות ניסויים על בעלי חיים הוכח כי ויטמין C שיפר את עמידותם מול זיהומים ורעלני חיידקים, כולל רעלן טטנוס, וכן רעלנים של חיידקים אחרים (ובתוכם C. perfringens).
- במחקר אחד נקבע שבדמם של חולי טטנוס נמצאה רמת ויטמין C נמוכה יותר מאשר לאנשים בריאים, ואילו למי שנפטר מטטנוס רמת ויטמין C הייתה נמוכה יותר מאשר לחולים ששרדו. יתרה מכך, לחולי טטנוס נמדדה רמה גבוהה יותר של דה-הידרו אסקורבט (צורה מחומצנת של ויטמין C), מה שמעיד על כך שהטטנוס מדלל את רמת הויטמין.
- ויטמין C בטוח אפילו במינונים גבוהים מאוד. מינון של 100 גרם בעירוי תוך-ורידי לא גרם לתופעות לוואי. בצריכה פומית מינונים גבוהים של הויטמין C יכולים לגרום לשלשול (יותר מ-30 גרם לחולים, יותר מ-4 עד 10 גרם עבור בריאים – מה שמעיד על כך שגם מחלות זיהומיות מדללות את רמות הויטמין).
בגלל שהמחקר היחיד הזה שבוצע בבנגלדש לא היה ניסוי אקראי כפול סמיות, המחברים לא ממליצים על השימוש בויטמין C לצורך הטיפול בטטנוס, למרות היעדר מוחלט של תופעות לוואי. הם ממליצים לערוך ניסויים קליניים נוספים.
משום מה אף גורם לא ממהר לערוך אותם. תחליטו בעצמכם האם ארגון הבריאות העולמי או יוניסף באמת מעוניינים בהפחתת התמותה מטטנוס.

ויטמין B1 מדכא את רעלן טטנוס בארנבים.

כמו במקרה של שעלת, נטען כי החיסון גרם ל 92% ירידה בתחלואה, ול-99% ירידה בתמותה.
המאמר הזה מנתח את כמות מקרי טטנוס בארה"ב החל משנת 1900, וכולל את הגרף הבא שמראה כי התמותה מטטנוס ירדה ביותר מ-95% עוד לפני תחילת השימוש ההמוני בחיסון בסוף שנות ה-40.

בין 1920 ל-1940, התמותה מטטנוס בקנדה ירדה ב-80%. לאחר מכן החלו לחסן לטטנוס, ומשום מה לאחר מכן התמותה עלתה בצורה חדה למשך כמה שנים.

משנת 2001 בישראל דווחו רק 2 מקרים של טטנוס. הראשון באישה חולה כרונית בת 81, והשני בפליט בן 30 מאריתריאה.

הרצאות: דר' סיזן המפריז (בשבדיה): חלק 1, חלק 2