אדמת

עבור ילדים, אדמת היא מחלה אפילו יותר טריוויאלית מחזרת. אך עבור נשים בשליש הראשון של הריון, אדמת עלולה להיות מסוכנת. אם במקרה של שעלת מחסנים את המבוגרים והילדים על מנת להגן על ילודים ותינוקות, נגד אדמת מחסנים ילדים על מנת להגן על נשים בהריון (או יותר מדוייק על העוברים שלהן).

בכמחצית מהמקרים אדמת עוברת ללא תסמינים. בנשים מבוגרות אדמת בדרך כלל מלווה בכאבי מפרקים ובדלקת מפרקים.
סיבוכים של אדמת הינם נדירים ביותר, והם שכיחים יותר במבוגרים מאשר בילדים.
הדבקה באדמת בשליש הראשון להריון עלולה לגרום למומים מולדים בעוברים או להפלה ספונטנית.
בשנות ה-80 שלושים אחוז ממקרי אדמת אובחנו במתבגרים ובמבוגרים בגילאי 15-39. אחרי שהתחילו לחסן נגדה, 60% מהמקרים מאובחנים בתווך הגילאים 20-49 (גיל חציוני 32 שנים).
ל-35% מנשים בוגרות שמקבלות את החיסון מתפתחים כאבי מפרקים, ול-10% דלקת מפרקים חריפה.
למרות שמנה אחת של חיסון אדמת נחשבת למספיקה להגנה נגדה, ילדים מקבלים שתי מנות במסגרת חיסון ה-MMR. מדוע? כיוון שחיסון נפרד נגד אדמת לא מיוצר יותר במערב (אך שברוסיה למשל החיסון הנפרד עדיין זמין). אין מספיק נתוני בטיחות בנושא תגובת המערכת החיסונית למנה נוספת של חיסוני חזרת ואדמת.

לרוב לא ניתן להבדיל בין אדמת לבין פרוו-וירוס B19, נגיף הרפס מספר 6, קדחת דנגי, סטרפטוקוקוס A, חצבת ומחלות נגיפיות אחרות. לפיכך לצורך אימות האבחון יש לבצע בדיקת מעבדה.
ניתן לחלות באדמת פעם שניה. הסיכון להדבקה חוזרת גבוה יותר אחרי החיסון מאשר אחרי מחלה טבעית.
הזן RA27/3 נמצא בשימוש בכל חיסוני אדמת (למעט יפן וסין, להן יש זנים משלהן) החל משנת 1979. הוא בודד ב-1965 מעובר לאחר הפלה. משמעות ראשי התיבות RA הוא Rubella Aborus (עובר שעבר הפלה עקב הידבקות האם באדמת). המשמעות של 27/3 היא רקמה מס' 3 (כליות) של עובר מס' 27. ב-26 העוברים הקודמים שעברו הפלה מאותה הסיבה לא נמצא נגיף האדמת.
הנגיף שבודד מוחלש ע"י תהליך של 25-30 מעברים סדרתיים דרך תאי ריאות שהופקו מעובר אחר שהופל (WI-38).

כאן מסופר בהרחבה על שיטת הבידוד של זן האדמת, כיצד פיתחו את החיסון וכיצד החיסון נבדק על יתומים במדינת פילדלפיה שבארה"ב.
בנוסף להזרקה תת-עורית בדקו גם מתן החיסון כתרסיס לאף, אך השיטה התגלתה כפחות יעילה.
כאן וכאן גם מדווח על הניסויים קליניים של החיסון בתרסיס. ככל הנראה שיטת ההזרקה התת-עורית נבחרה בסופו של דבר כי יצור התרסיס דורש כמות רבה יותר של הנגיף, וכי הזריקה הינה פשוטה יותר לביצוע.

החיסון המוחלש הראשון נגד אדמת, הקרוי HPV77.DE5, פותח ב-1961. שמו של החיסון נקבע ע"י תהליך הייצור – הנגיף הוחלש ע"י 77 מעברים סדרתיים בתאי כליות של קופים ירוקים ולאחר מכן ע"י 5 מעברים נוספים בתאים פיברובלסטים
של עוברי ברווז. הוסיפו את המעבר הסדרתי בתאים האלה בגלל סברה כי בתאים של עוברי עופות יש פחות נגיפים וזיהומים זרים מאשר בכליות של קופים. החיסון הזה היה בשימוש נרחב בארה"ב ובאירופה בשנות ה-70 ונכלל בחיסון ה-MMR הראשון (MMR1 שיוצר ע"י Merck). כיום מיוצר חיסון MMR-II שאושר בשנת 1988.
זן חיסון אחר של אדמת, HPV77.DK12, הוחלש ע"י 12 מעברים סדרתיים בתאי כליות של כלבים (במקום פיברובלסטים של עוברי ברווזים). החיסון על בסיס הזן הזה אושר ב-1969 אך יצורו הופסק כעבור שנים בודדות כי הוא גרם לכמות רבה מאוד של תופעות הלוואי (כמו דלקת מפרקים חריפה בילדים שנמשכה עד 3 שנים).
הזן RA27/3 גרם לפגיעה במפרקים שנמשכה יותר מ-18 חודשים ב-5% מנשים מחוסנות. ל-42% מהנשים החיסון גרם לכאבים במפרקים, ול-25% הוא גרם לפריחה. מחקר אחד הראה שכאבי מפרקים נדירים יותר בנשים שחוסנו במשך 6 עד 24 ימים אחרי תחילת הווסת, ומחקר אחר הראה שכאבי מפרקים נגרמים בשכיחות הגבוהה ביותר בנשים שחוסנו במשך 7 ימים לאחר תחלית הווסת. המחברים ממליצים לנשים בוגרות להתחסן בשבע הימים האחרונים של המחזור.
תפקיד החלק התאי של מערכת החיסון בהגנה מפני האדמת כמעט ולא נחקר. טרנספורמציה של לימפוציטים אחרי החיסון היתה נמוכה יותר מאשר אחרי מחלה טבעית.
מנת דחף של חיסון אדמת אינה יעילה במיוחד. לבעלי ריכוז נוגדנים נמוך מנת הדחף גרמה לעליה לא משמעותית, ול-28% עליה בנוגדנים כלל לא נרשמה.

בניגוד לחיסונים המומתים, יש לתת את חיסוני MMR ו-MMRV בזריקה תת-עורית (לעומת תוך-שרירית). מכיוון שאין הרבה אחיות שמיומנות בסוג הזריקה הזה, המחקר הזה בדק מה יקרה אם מזריקים את ה-MMRV לתוך השריר, והגיע למסקנה שאפשר גם ככה. כי תוך 42 הימים הראשונים שלאחר החיסון לא היו אירועים חריגים.

בנוסף לאדמת יש די והותר נגיפים וחיידקים אחרים שמעלים את הסיכון למומים מולדים או הפלה ספונטנית בהידבקות בזמן ההריון. למשל הרפס, אבעבועות רוח, ציטומגלווירוס, הפטיטיס, שפעת, פרוו-וירוס B19, עגבת, ליסטריה, טוקסופלסמה, כלמידיה, טריכומונס וכו'. אבל כיוון שלא קיים חיסון נגד מרבית הזיהומים האלה רק מעטים חוששים מפניהם.

ב-1984 הלשכה האירופאית של ארגון הבריאות העולמי החליטה למגר את האדמת לקראת שנת 2000 (ובנוסף גם את החצבת, פוליו, טטנוס ילודים ואת דיפטריה).
בפולין, פינלנד ובמדינות אחרות התחלואה באדמת אחרי תחילת חיסוני MMR הוסתה מילדים אל מתבגרים ומבוגרים.
קיימות 3 איסטרטגיות למתן חיסונים:
1) מנה אחת של MMR לכל הילדים בגיל 15 חודשים (כנהוג בארה"ב);
2) מנה אחת מאדמת בלבד לילדות בנות 10-14 שלא חלו באופן טבעי (בריטניה) – (לא ישים כיום);
3) שתי מנות MMR לכל הילדים בגילאים 18 חודשים ו-12 שנים (שוודיה).
השיטה של החיסונים הסלקטיביים שהייתה נהוגה בבריטניה אמנם הובילה לירידת תחלואה בנשים בוגרות, אבל 3% מהנשים נותרות לא מוגנות. לכן ארגון הבריאות העולמי החליט למגר את המחלה לחלוטין, ולצורך זה המליץ לחסן את כל התינוקות.
מודלים מתמטיים מנבאים כי אם ההיקף החיסוני יהווה פחות מ-60-70%, הדבר יגרום להגדלת כמות המבוגרים הפגיעים לאדמת.

ביוון החלו לחסן נגד אדמת ב-1975, אך ההיקף החיסוני עמד על פחות מ-50%. זה גרם לכך שמספר הנשים הפגיעות מפני אדמת גדל בהתמדה. כתוצאה מכך ב-1993 החלה מגיפת אדמת, ולאחר 6-7 חודשים המגיפה הגדולה בהיסטוריה של המדינה של תסמונת אדמת מולדת (25 מקרים). לפני כן תסמונת אדמת מולדת הייתה נדירה ביותר ביוון.
נוסף על כך מבוגרים החלו לחלות באדמת. אם לפני תחילת החיסונים הגיל הממוצע של החולים עמד על 7 שנים, ב-1993 הוא כבר טיפס ל-17. למרות שהכמות הכללית של מקרי חצבת ב-1993 הייתה נמוכה מאשר ב-1983, כמות החולים בגילאים 15 ומעלה רק גדלה.

כאן בין יתר הדברים מפורסם גרף המתאר את כמות הנשים בגילאי הפוריות הפגיעות מפני אדמת. הגרף מתייחס לאנגליה בתקופה שבין 1985 ל-1998. ניתן לראות שהכמות שלהן לא השתנתה מהותית. הקו הרציף מתאר את כמות הנשים שטרם ילדו, הקו המקווקוו – את הנשים שכבר ילדו.
באנגליה החיסון נגד אדמת הוכנס לשימוש ב-1970 עבור ילדות בנות 11-13, ומשנת 1988 החלו לחסן ב-MMR.

ב-2012 ארגון הבריאות העולמי החליט למגר את האדמת לקראת 2020.
בגלל שקשה מאוד לאבחן את המחלה, וכן את תסמונת אדמת מולדת, כמות המקרים האמיתית יכולה לעלות על הנתונים הרשמיים פי 10 עד 50. מחברי המאמר ביצעו מטא-אנליזה של 122 מחקרי פגיעות מפני האדמת בקרב נשים בהריון ונשים בגילאי פוריות.
באפריקה ל-10.7% מהנשים אין נוגדנים לאדמת. באמריקות ל-9.7%, במזרח התיכון ל-6.9%, באירופה ל-7.6%, בדרום-מזרח אסיה ל-19.4% ובמזרח הרחוק ל-9%. בסה"כ בכל העולם ל-9.4% נשים בהריון ול-9.5% נשים בגיל הפוריות אין נוגדנים לאדמת, כשיעד ארגון הבריאות העולמי הוא להוריד את הפגיעות מפני האדמת ל-5% ופחות.
עם כל אמור מעלה, לפני 2011 באף מדינה אפריקאית לא חיסנו נגד אדמת, ואילו באמריקות לקראת 2008 חיסנו כמעט בכל המדינות ובאירופה חיסנו בכל המדינות ללא יוצא מן הכלל.
בארה"ב הממשל הפדרלי מוציא 4 מיליארד דולר למטרת הרחבת ההיקף החיסוני בקרב מתבגרים ומבוגרים.

שנתיים עד ארבע שנים לאחר החיסון, ל-19.5% מהילדים המחוסנים כמות הנוגדנים לחצבת היתה מתחת לרמת הסף, ל-23.4% מהילדים כמות הנוגדנים לחזרת הייתה מתחת לרמת סף ול-4.6% מהילדים כמות הנוגדנים לאדמת הייתה מתחת לרמת סף.
41% מהילדים לא היו מוגנים לפחות ממחלה אחת, ומכך נובע שנדרשת מנה שניה של החיסון. תוצאות דומות התקבלו במחקרים שנערכו בבריטניה ובקנדה.
מנת דחף של MMR מובילה להגדלת כמות נוגדנים לחצבת ולאדמת, אך כעבור 2-3 שנים הכמות יורדת לרמות שלפני החיסון. תוצאות דומות נרשמו במחקרים אחרים שנערכו בפינלנד ובמדינות אחרות.
מחברי המאמר מסכמים שאין קורלציה טובה בין כמות הנוגדנים בדם לבין ההגנה מפני המחלה.

מאז שנות ה-70 ועד שנות ה-90 כמות מקרי החצבת באיטליה קטנה בקרב ילדים אך גדלה משמעותית בקרב מתבגרים ומבוגרים.
כמות מקרי חזרת גדלה משמעותית בקרב ילדים מתחת לגיל 14 וכמעט ולא השתנתה בקרב מבוגרים. ייתכן ותופעה זו התרחשה בגלל שבאיטליה נעשה שימוש בזן חזרת Rubini שהתגלה כלא יעיל והוחלף בשנת 2001.
בשנות ה-80 כמות מקרי אדמת בקרב ילדים גדלה, ולאחר מכן קטנה שוב. באותן השנים כמות מקרי אדמת בקרב מתבגרים ומבוגרים גדלה משמעותית ונותרה גבוהה גם בהמשך.
בקרב ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע, ל-59% נמצאו נוגדנים לחצבת ולאדמת, אך רק ל-32% נמצאו נוגדנים לכל שלושת המחלות. בקרב בני 14 רק ל-46% היו נוגדנים לכל שלושת המחלות. בקרב בני 20 ומעלה ל-6.1% לא היו נוגדנים לחצבת, ל-11.7% – לחזרת. ל-8.8% מבני 15 ומעלה לא היו נוגדנים לאדמת.
התחלואה באדמת לא השתנתה בעשורים האחרונים באיטליה, למרות ששם החלו לחסן ילדות בתחילת שנות ה-70. להיפך, היקף חיסוני לא מספיק גבוה, כמו גם במקרה של חצבת, גורם לכך שהתחלואה מוסתת לגילאים מבוגרים יותר, מה שהרבה יותר מסוכן במקרה של אדמת בגלל הסיכון לחלות בזמן ההריון.
מחברי המאמר מסכמים שיעד ארגון הבריאות העולמי למיגור חצבת, חזרת ואדמת לא הושג ושכיסוי חיסוני לא מספיק גבוה באיטליה גרם להגדלת חלק האוכלוסיה הבוגרת שפגיע מפני חצבת ואדמת, ועבור חזרת לא חל שום שינוי בעקבות החיסון.

אין קשר חד משמעי בין כמות הנוגדנים לבין סילוק הנגיף בחולי תסמונת אדמת מולדת.

החיסון של האם לא תמיד מספק הגנה מתסמונת אדמת מולדת. כאן מדווח מקרה של אם שחוסנה 7 שנים לפני שנכנסה להריון. 3 שנים לפני ההריון הבדיקות הראו כי יש לה כמות נוגדנים מספקת, והיא בכל זאת נדבקה באדמת בזמן ההריון.
הנה דיווחים על מקרים דומים נוספים: [1], [2], [3], [4], [5], [6], [7], [8], [9], [10], [11], [12], [13], [14], [15], [16].

בהתפרצות תסמונת אדמת מולדת בקליפורניה ב-1990, 43% מהאימהות היו מחוסנות.
במחקר שנערך באיטליה התברר ש-9.8% מהנשים נדבקו באדמת תוך 5 שנים אחרי החיסון.
הגוף מפיק פי 5-10 יותר נוגדנים בתגובה למחלה מאשר בתגובה החיסון.
במחקר שנעשה ב-190 חיילים נמצא כי בעת התפרצות אדמת 80% מהחיילים המחוסנים נדבקו. מתוך אלה שחלו בעבר רק 3.4% נדבקו שוב. מתוך מי שלא חלה ולא חוסן, כולם נדבקו. בקרב נדבקים בשנית לא היו תסמינים. בקרב נדבקים בפעם הראשונה רק שליש גילו תסמינים קליניים.

כיוון שתודות לחיסון מחלות ילדות עברו לגיל מאוחר יותר, חצבת הפכה למסוכנת יותר פי 4, אבעבועות רוח - פי 2, ואדמת למסוכנת פי 5.

בסקירה השיטתית של Cochrane המחברים קובעים שלא קיים אפילו מחקר יחיד המוכיח יעילות קלינית של חיסון נגד אדמת.

את הבטיחות של חיסון ה-MMR סקרנו בפרקים על חצבת וחזרת. הנה עוד מספר מחקרים שקשורים יותר לרכיב אדמת.

הסיכון להלם אנפילקטי בעקבות החיסון הינו 1.89 ל-10,000 עבור חיסון נגד חצבת, ו-2.24 ל-10,000 עבור חיסון נגד אדמת. המחברים סבורים כי המספרים האלה נמוכים משמעותית מהאמיתיים, זאת כי כמות החיסונים שניתנו בפועל היא לא ידועה. הם מעריכים שהמספרים האמיתיים גבוהים פי 3-5.
הסיכון להלם אנפילקטי כתוצאה מחיסון ה-MMR הוערך ב-2004 כ-1.4 ל-100,000. יחד עם זאת ב-2003 הסיכון להלם אנפילקטי מכל החיסונים יחד הוערך ב-0.65 למיליון בלבד.

ב-1979 החלו לחסן נגד אדמת בזן RA27/3. תוך 3 שנים הופיעה בספרות הרפואית מחלה חדשה – תסמונת עייפות כרונית. תחילה סברו כי הגורם למחלה הוא הנגיף אפשטיין-בר. רוב הסובלים מתסמונת עייפות כרונית הן נשים בוגרות שהחלו לגלות את התסמינים אחרי חיסון אדמת. לחולים בתסמונת זו ישנה כמות מוגדלת של נוגדנים לנגיפים רבים.
ככל שנמצאו יותר נוגדנים לאדמת כך התסמינים של תסמונת עייפות כרונית היו חמורים יותר.

דו"ח הועדה המיוחדת של מכון הבריאות האמריקאי (IOM) שעבדה במשך 20 חודשים והגיעה למסקנה שהזן RA27/3 גורם לדלקת מפרקים כרונית בנשים.
דו"ח נוסף שקושר את החיסון נגד אדמת לדלקת מפרקים חריפה.

ניתח נתני VAERS. חיסון נגד אדמת מקושר להגדלת הסיכון לדלקת מפרקים כרונית פי 32-59. חיסון נגד צהבת מסוג B מקושר להגדלת הסיכון פי 5-9.

בחולדות, נוגדני אדמת גורמים לדמיאלינציה (פגיעה במיאלין) של תאי מוח באמצעות המנגנון של מימיקריה מולקורית.

מכיוון שאסור להתחסן ב-MMR במהלך הריון (וכן 1-3 חודשים לפניו), ה-CDC ממליץ לנשים בהריון להן חסרים נוגדני אדמת להתחסן מייד אחרי הלידה. עם זאת ה-CDC אינו ממליץ לבצע בדיקת הריון לפני החיסון.

ל-69% מנשים שחוסנו נגד אדמת אחרי לידה, נגיף של החיסון הופרש בחלב אם. מבין אלה שחוסנו בזן RA27/3, מעל 87% הפרישו את הנגיף.

56% מתינוקות שינקו חלב אם ושאימהותיהם חוסנו לאדמת לאחר הלידה – נדבקו באדמת.

שש נשים קיבלו חיסון נגד אדמת לאחר לידה. כולן החלו לסבול מדלקת מפרקים חריפה שהפכה לכרונית ונמשכה 2-7 שנים אחרי החיסון. שלוש מהנשים סבלו גם מסיבוכים נוירולוגיים (תסמונת מנהרת שורש כף היד, כאב נוירופטי, ראייה מטושטשת ועוד). לחמש מהנשים הנגיף התגלה בדם עד 6 שנים אחרי החיסון. לאחת מהן הנגיף נתגלה בחלב אם 9 חודשים לאחר החיסון. בשניים מתוך ארבעה תינוקות שניזונו מחלב אם נתגלה בדם נגיף האדמת.

ל-47 מתוך 62 אימהות שקיבלו אחרי לידה חיסון נגד אדמת או MMR, היה ילד אחד לפחות מאובחן באוטיזם. לעוד 10 נשים היו ילדים עם חשש לאוטיזם או עם עיכוב התפתחותי.
ידוע שנגיף האדמת מופרש בחלב אם אחרי החיסון, אך לא ידוע האם זה קורה גם עבור נגיפי חצבת וחזרת.
ברפאה הווטרינרית הרבה מהחיסונים לא מומלצים אחרי לידה ובתקופת ההנקה, בתוכם חיסון כלבלבת.
הכלבלבת היא לעיתים קרובות מחלה קטלנית, ובמקרים בהם היא לא מסתיימת במוות היא גורמת לסיבוכים נוירולוגים. נגיף כלבלבת דומה לנגיף חצבת. חיסון נגד חצבת מגן על הכלבים גם מפני כלבלבת, ובדרך כלל שני הנגיפים האלה משולבים בחיסון אחד.
מדווח על מקרה בכלבת לברדור בת 5 שחוסנה 3 ימים אחרי שילדה 10 גורים. כעבור 19 ימים הגורים אובחנו בכלבלבת ונאלצו להרדים חמישה מהם. הכלבלבת לא נצפתה לפני כן באזור הזה, וככל הנראה הגורים נדבקו מהחיסון שקיבלה האם. מתוך זה ניתן להסיק כי הנגיפים ממשפחת חצבת מופרשים בחלב אם.

גבר בריא בן 31 קיבל חיסון נגד חצבת ואדמת. כעבור 10 ימים הוא אושפז ואובחן עם דלקת מוח נגיפית ונפטר כעבור 3 ימים נוספים. במוחו ובנוזל השדרה שלו התגלה זן הנגיף החיסוני RA27/3
כאן מדווח על שני מקרים דומים נוספים.

ל-23.8% מהתינוקות שחוסנו ב-MMR נצפתה לימפדנופתיה (הגדלת בלוטות הלימפה), ל-3.3% - דלקת אוזן תיכונה, ל-4.6% - פריחה, ל-3.3% - דלקת לחמית.

השוואה בין שלושה חיסוני MMR שונים. החיסונים העלו את סיכון של לימפדנופתיה פי 3.1/2.2/1.4, וסיכון לחלות בחזרת פי 5.7/2.3/2.4.

אחד הרכיבים של MMR ו-MMRV וגם של מספר חיסונים אחרים הוא ג'לטין. הג'לטין עבור חיסונים מופק מעצמות של חזירים.
עובדה זו עשויה כמובן להיות בעייתית עבור יהודים ומוסלמים. יהודים פותרים סוגיה זו בקלות. חזיר אסור לצריכה בתור מאכל. צריכה של חזיר ישירות לתוך השריר לא מזכרת בשום מקום בתורה. גם חז"ל לא התייחסו לצריכת חזיר באופן תוך-שרירי או תת-עורי, ומה שלא אסור – מותר.
המוסלמים ניגשו לסוגיה הזו יותר ברצינות ובשנת 1995 נערך בכווית כנס מיוחד המוקדש לנושא, בהשתתפות הסניף המזרח התיכוני של ארגון הבריאות העולמי. מסקנת הכנס הייתה שבתהליך העיבוד הג'לטין הופך מישות "לא נקיה" (חראם) לישות "נקיה" (חלאל), כך שעצמות, הגידים והעור של בעל חיים טמא הופכים לחומר נקי אותו ניתן אפילו לצרוך כמאכל. עם כי לא כולם מסכימים עם הקביעה הזו. איננו יודעים כמה זה בטוח להתחכם כך עם אללה.

למרות שה-MMR מכיל חלבון ביצי עוף, אלרגיה לביצים אינה מהווה התווית נגד לחיסון הזה כיוון שהסברה הרווחת היא שרכיב החיסון שגורם להלם אנפילקטי הוא הג'לטין. עוד בנושא: [1], [2], [3].

לנוצרים לא מפריעה המצאות חזיר בחיסונים, אבל הם נרתעים מתאים שהתקבלו כתוצאה מהפלות. הוותיקן מגנה את השימוש בתאים של עוברים מופלים ונגיפים שבודדו מעוברים מופלים, וקורא לכל הקתולים לפעול לפיתוח חיסונים חלופיים, וכן להתנגד בכל האמצעים לחיסונים המכילים תוצרי הפלה.
בשל היעדר חלופות הוותיקן מתיר את השימוש בחיסונים האלה, אך עם זאת עומד על כך שחובתו של כל קתולי להיאבק למען שינוי המצב הקיים. הוותיקן מתיר לסרב לחיסנים אם הסירוב לא מוביל לסיכונים משמעותיים.

למרות שקריירה של איש רפואה יכולה להיפגע בשל סירוב לחיסונים, התנגדותו של קתולי לחיסונים המכילים תוצרי הפלה הינה מעשה גבורה.

שמן קינמון הינו אחד האמצעים היעילים ביותר לטיפול בנזלת. הוא הרבה יותר יעיל והרבה יותר נעים לשימוש מאשר התרופה היותר נפוצה – תמיסה אמונית של כינין.
לפני מספר שנים פורסם ב-BMJ מאמר שמחברו טען שהשתמש בקינמון למניעת חצבת. כשמישהו במשפחה חלה בחצבת הוא רשם את השימוש בקינמון לכל ילדי המשפחה, והם או שלא חלו כלל, או שמחלתם לוותה בתסמינים קלים מאוד. גם לי (Drummond) היה נסיון דומה.
לאחרונה השתמשתי בקינמון גם למניעת אדמת. אחת מהאחיות שלנו שהייתה במגע עם ילדים רבים חלתה באדמת. רשמתי לכל הילדים שהיו איתה במגע (20 במספר) לאכול קינמון בבוקר ובערב מידי יום במשך 3 שבועות, בכמות שניתן לשים על מטבע. הקינמון הוסף למזון, והילדים אהבו את הטעם החדש. אף אחד מהם לא חלה.
האדמת כמובן אינה מחלה רצינית ואני כותב על זה כדי להציע להשתמש בקינמון לא למניעת האדמת כמו למניעת החצבת.

בשנים 1966-1968, לפני שהחלו לחסן נגד אדמת, בארה"ב נרשמו 10-14 מקרים של תסמונת אדמת מולדת מידי שנה. בשנים 1969-1970, עם תחילת החיסונים, התחלואה עלתה ל-62-67 מקרים בשנה ועד תחילת שנות ה-80 נותרה מעל הרמה ההתחלתית.
כלומר למען מניעת עשרה מקרים של תסמונת אדמת מולדת, כל שנה מחסנים כשמונה מיליון ילדים. זה גורם לכ-400 מקרי אנצפלופתיה בשנה ועוד כ-400 מקרים של הלם אנפילקטי (שכיחת של כ-1 ל-20,000).
מאז שנת 2000 רשומים בבסיס הנתונים VAERS מעל 180 מקרי מוות ומעל 850 מקרי נכות קבועה בעקבות חיסוני MMR ו-MMRV (כלומר כ-50 מקרים לשנה בממוצע). אם ניקח בחשבון שב-VAERS נרשמות 1-10% מכלל תופעות הלוואי, במקום 10 מקרי תסמונת אדמת מולדת אנו מקבלים בין 500 ל-5000 מקרי מוות ונכות לצמיתות מדי שנה .