המופילוס אינפלואנזה

המופילוס אינפלואנזה, פנאומוקוק ומנינגוקוק אלה הם שלושת סוגי החיידקים העיקריים שיכולים לגרום לדלקת קרום המוח ולמחלות פולשניות נוספות. דלקת קרום מוח חיידקית, להבדיל מנגיפית, עלולה להיות מסוכנת מאוד.

המופילוס אינפלואנזה (Haemophilus influenza) זהו חיידק שתחילה נחשד כגורם לשפעת (ומכאן נקבע שמו).
החיידק מייצר סביבו מעטפת פוליסכרידית (קפסולה). קיימים שישה סוגים (סרוטיפים) של המופילוס אינפלואנזה (A, B, C, D, E, F), הנבדלים לפי סוג הכמוסה. החיסון הקיים מיועד נגד סרוטיפ B בלבד (HiB) אשר גרם ל-95% מהמקרים של המופילוס אינפלואנזה בעידן שלפני החיסון. קיימים גם זני המופילוס אינפלואנזה נטולי קפסולה.
לפני תחילת החיסון, אחד מתוך 200 ילדים חלה בהמופילוס אינפלואנזה. חיידק HiB התגלה בלוע של 0.5-3% של תינוקות בריאים.
כמעט כל מקרי המחלה נרשמים בילדים מתחת לגיל 5, ושני שליש מהמקרים בתינוקות בני פחות מ-18 חודשים.
זיהום פולשני יכול לגרום לדלקת קרום המוח, דלקת מכסה הגרון, דלקת ריאות, דלקת מפרקים ודלקת רקמה תת-עורית. 3% עד 6% מדלקת קרום המוח כתוצאה מ-HiB מסתיימם במוות. מתוך השורדים, 15-30% סובלים מהפרעות נוירוליגיות. לא ידוע כיצד החיידק חודר אל מערכת הדם.
בשנים 2010-2011, 33% ממקרי HiB נרשמו בתינוקות מתחת לשישה חודשים (כלומר לא מחוסנים באופן מלא). מתוך שאר המקרים, 36% היו מחוסנים באופן מלא. השאר היו לא מחוסנים, או מחוסנים בפחות מ-3 מנות, או שהסטטוס החיסוני שלהם לא היה ידוע.
גורמי סיכון לתחלואה בהמופילוס אינפלואנזה הם צפיפות, רמה סוציו-אקונומית נמוכה, רמת השכלה נמוכה של ההורים, מחלות רקע כרוניות, כימותרפיה ועוד. שכיחות המקרים בקרב הלטינים והאינדיאנים גבוהה יותר מאשר בקרב הלבנים. הנקה מעניקה הגנה מפני המחלה בששת החודשים הראשונים. בתקופה שלפני החיסון מרבית הילדים פיתחו חסינות טבעית לקראת גיל 5-6.
חיסון HiB ראשון (חיסון פוליסכרידי) היה בשימוש בין 1985 ל-1988, אך הוא לא היה יעיל בתינוקות מתחת ל-18 חודשים, ואילו עבור ילדים מבוגרים יותר היעילות הייתה לא קבועה ונמדדה בגבולות של 88% עד 69%- (שלילית).
החל מ-1988 משתמשים בחיסון מצומד שניתן בגילאים חודשיים, 4, 6 ו-12 חודשים. קיים חיסון HiB נפרד, אך בדרך כלל HiB הוא חלק מחיסון מחומש או משושה (הכולל גם מרכיבי דיפתריה, טטנוס, שעלת, פוליו והפטיטיס B).

חיסונים מצומדים זהו סוג מיוחד של חיסונים. הקפסולה של המופילוס אינפלואנזה היא סוג של פחמימה (פוליסכריד). לא ניתן לפתח חיסון רגיל נגד פוליסכריד מפני שמערכת החיסון משום מה מסרבת להפיק נוגדנים לפחמימות. כדי לפתור בעיה זו מצמידים אל הפוליסכריד חלבון (בדרך כלל משתמשים בטוקסואיד של דיפתריה או טטנוס) וכך מאלצים את מערכת החיסון להפיק נוגדנים לפוליסכריד בנוסף לנוגדנים לחלבון. חיסונים מצומדים נוספים הם חיסונים נגד פנאומוקוק ונגד מנינגוקוק.

המחברים סקרו 974 ילדים קובניים בריאים לא מחוסנים ומצאו שלקראת גיל 4-5 ל-99.7% מהם הייתה חסינות טבעית ל-HiB. חסינות טבעית ל-HiB נמצאה גם בפינלנד (79%) ובהודו (80%).
מסיבה זו ארגון הבריאות העולמי ממליץ את החיסון רק למדינות שיכולות להרשות זאת לעצמן מבחינה כלכלית בלי לשלול משאבים מחיסונים חשובים יותר.
כאן מדווח על חסינות טבעית ל-HiA (המופילוס אינפלואנזה מסוג A) בקרב האבוריג'נים בקנדה. עוד: [1]

משנות ה-40 ועד שנות ה-60 התחלואה ב-HiB בארה"ב גדלה פי 5.

בעידן שלפני החיסון התחלואה ב-HiB באלסקה היתה 30 מקרים ל-100,000 בקרב הלבנים ו-600 מקרים ל-100,000 בקרב האוריג'נים. התחלואה בארה"ב גדלה פי 4 בפרק הזמן שבין 1940 לבין 1970. תופעה דומה נרשמה בסקוטלנד ובשוודיה.
הנקה מעניקה הגנה מפני דלקת קרום המוח הנגרמת ע"י HiB והשפעת ההגנה נמשכת 5-10 שנים.
תקופת הנקה קצרה (פחות מ-13 שבועות) מגדילה את הסיכון של HiB פי 3.8. ילדים עם מערכת חיסון חלשה חולים פי 4.5 לעתים קרובות יותר. חלב אם הוא בעל השפעה המדכאת את יכולת הקליטה של החיידק ברירית הלוע.
כפי שרואים בגרף, בעקבות הפחתת אחוז הילדים היונקים התחלואה ב-HiB עלתה וכשהאחוז ההנקה גדל התחלואה ב-HiB פחתה.

בקרב ילדים מעל גיל שנה, תקופת הנקה קצרה קשורה לעליה בסיכון ל-HiB פי 7.8. כל שבוע הנקה נוסף הפחית את הסיכון לחלות ב-HiB ב-5%. ההשפעה המגנה של ההנקה החלה כבר מ-13 שבועות של הנקה בלעדית ונמשכה שנים.

שהייה בגן ילדים קשורה לעליה של פי 5 בסיכון ל-HiB. אשפוזים קודמים קשורים לעליה של 90% בסיכון. הנקה יותר מ-6 חודשים הורידה את הסיכון של HiB ב-53%.

עישון פסיבי מעלה את הסיכון של HiB ב-40%. גן ילדים – פי 2.9. הנקה מקטינה את הסיכון ב-50%.
השחורים חלו פי 4.1 יותר מהלבנים.

הנקה של יותר מחודש אחד קשורה לירידה בסיכון לדלקת קרום המוח הנגרמת ע"י HiB ב-62%. הנקה של יותר מ-9 חודשים - לירידה של 88% בסיכון. שהייה בגן ילדים מעלה את הסיכון פי 2.6-4.7.

בקרב ילדים מתחת לגיל 6 חודשים הנקה בלעדית קשורה להפחתת הסיכון של HiB ב-90%. שהייה בגן ילדים מעלה את הסיכון פי 1.9-5.9. הסיכון עולה ככל שכמות הילדים בקבוצת הגן גדולה יותר.

מבין הילדים שחלו ב-HiB, לאלה שינקו חלב אם במשך תקופה ממושכת יותר היו יותר נוגדנים.

ילדים שינקו חלב אם הפיקו יותר נוגדנים בתגובה לחיסון מאשר ילדים שניזונו מתמ"ל.

ניתוח כל מקרי HiB בלוס אנג'לס ב- 1988/89 (באוכלוסייה של 8.7 מיליון איש, מתוכם 750 אלף ילדים מתחת לגיל 5). בסה"כ נרשמו 88 מקרים בשנה בקרב ילדים. התמותה הייתה 4.5%.
הסיכון ל-HiB בבתי אב שבו גרים יותר משני מעשנים היה גבוה פי 6. בתי אב בהם התגוררו 6 אנשים ויותר התאפיינו בסיכון HiB גבוה פי 3.7. האפרו-אמריקאים חלו ב-HiB פי 3.5 יותר מכלל האוכלוסייה. מחלת רקע כרונית והכנסה נמוכה גם מעלים את הסיכון.
חיסון (בסוג המצומד) והנקה (באוכלוסיית לבנים) הקטינו את הסיכון ל-HiB. השימוש בחיסון פוליסכרידי העלה את הסיכון ל-HiB.
במחקר אחר התגלה כי הורה מעשן מעלה את הסיכון ל-HiB פי 2.37.

לפני שהחלו לחסן נגד HiB, האסקימוסים באלסקה חלו ב-HiB בשכיחות הגבוהה פי 10 ביחס לשאר אוכלוסיית ארה"ב.
אבוריג'נים אוסטרליים, אינדיאנים, אסקימוסים ותושבי גמביה וסומליה חלו ב-HiB פי 3-4 יותר מהאמריקאים ופי 10 יותר מהאירופאיים.

חיסון HiB פוליסכרידי אושר בארה"ב בשנת 1985. בניסוי קליני שנערך בפינלנד הסתבר שהחיסון לא יעיל עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים ובעל יעילות של 80% עבור ילדים בגילאי שנתיים עד שלוש. בניסוי הקליני היחיד שבוצע בארה"ב לפני אישור החיסון (שהכיל 16,000 ילדים) לא נמצא כי החיסון יעיל, ולכן הוא אושר על סמך הניסוי הפיני עבור ילדים מעל גיל שנתיים בלבד (למרות שרוב התחלואה היא בילדים מתחת לגיל שנה). ברגע שהחיסון אושר נחסמה האפשרות לערוך ניסוי קליני אקראי. אך גם בלי קשר קשה מאוד לערוך ניסוי שכזה שכן HiB היא מחלה נדירה ונדרש מדגם רב מאוד של משתתפים.
במחקר תצפיתי שנערך במינסוטה נמצא כי יעילות החיסון היא שלילית והוא מעלה את הסיכון לחלות ב-58%. במחקרים אחרים נמצא כי החיסון מעלה את הסיכון למחלה בשבוע הראשון שלאחריו. מאוחר יותר גם המכון הלאומי לרפואה IOM קבע שהחיסון הלא-מצומד נגד HiB מעלה את הסיכון לחלות ב-HiB.

ילדים שקיבלו חיסון נגד HiB בינקות פיתחו משמעותית פחות נוגדנים מאשר הילדים שקיבלו את החיסון אחרי גיל שנה.

החיסון המצומד הינו יעיל למדי נגד סרוטיפ B, אך בדומה למצב המאפיין את חיסון הפפילומה, הזנים של סרוטיפ B פשוט מוחלפים ע"י זנים אחרים של המופילוס אינפלואנזה וגם ע"י חיידקים אחרים. כמו שנראה בפרק הבא, ירידת התחלואה בהמופילוס אינפלואנזה גרמה לעלייה בתחלואה בפנאומוקוק. לכן בשנת 2000 החלו לחסן נגד הפנאומוקוק מה שגרם בתורו לעליה בתחלואת המופילוס אינפלואנזה וסטרפטוקוקוס.

התחלואה ב-HiB במניטובה, קנדה ירדה הודות לחיסון, אך לאחר מכן החלה לעלות וכבר הגיעה לרמה ההתחלתית שהייתה לפני החיסון.
אבל אם לפני כן רק 10% מהחולים היו מעל גיל 10, כעת הם מהווים 56% מהמקרים. שינוי אפידמיולוגי דומה נרשם גם בארה"ב.
המחברים השוו את נתוני המחקר שלהם לנתוני התחלואה הרשמיים ומצאו שבשנים 2000-2004 רק מקרה אחד מתוך 17 תועד בסטטיסטיקה הרשמית. הם מסיקים כי הנתונים הסטטיסטיים של תחלואה ב-HiB נמצאים בתת-הערכה משמעותית, כמו גם ככל הנראה נתוני התחלואה בזנים האחרים של המופילוס אינפלואנזה.

החיסון הוריד את התחלואה ב-HiB באונטריו, קנדה ב-57%, אך התחלואה בסרוטיפ F עלתה פי 2.4, והתחלואה בזנים נטולי קפסולה עלתה פי 3. התחלואה ב-HiB פחתה ב-7% בשנה בילדים מתחת לגיל 5, ואילו התחלואה בזנים נטולי קפסולה גדלה ב-7% בשנה בילדים בגילאים 5-19. בסיכומו של דבר התחלואה בהמופילוס אנפלואנזה כמעט ולא השתנתה, רק שכמות מקרי דלקת קרום המוח ירדה וכמות מקרי אלח-דם עלתה.
זנים נטולי קפסולה נמצאים בדרכי נשימה עליונות של 65% מהילדים.

בבריטניה החלו לחסן נגד HiB ב-1992 ולאחר מכן התחלואה ירדה בחדות, אך החל מ-1999 שוב החלה לעלות.
מ-1993 עד 2001 נרשמו 443 מקרי HiB, מתוכם 82% היו מחוסנים באופן מלא. יעילות החיסון היתה 57%. יעילות החיסון במי שחוסן בינקות הייתה נמוכה מיעילותו ביחס למי שחוסנו אחרי גיל שנה.
יעילות החיסון ירדה משמעותית שנתיים לאחר שניתן. יעילות החיסון בילדים שנולדו אחרי שנת 2000 הייתה נמוכה יותר ביחס ליעילותו בקרב ילדים שנולדו לפני כן.
יעילות החיסון המשולב DTaP-HiB הייתה נמוכה יותר ביחס לחיסוני HiB אחרים.

שנה לאחר תחילת החיסון בברזיל כמות מקרי דלקת קרום המוח הנגרמת ע"י HiB פחתה ב-69% (מ-2.62 ל-0.81 ל-100,000). כמות מקרי דלקת קרום המוח הנגרמת ע"י HiA עלתה פי 8 (מ-0.02 ל-0.16 ל-100,000).
מבחינה קלינית הוירולנטיות של HiB ו-HiA אינה שונה. התמותה כתוצאה מ-HiA עמדה על 23%.

באלסקה, לפני שהחלו לחסן, התחלואה ב-HiB הייתה הגבוהה בעולם. הודות לחיסון כמות מקרי HiB ירדה בחדות, אך עלתה התחלואה כתוצאה מסרוטיפים אחרים, בעיקר A, ומהזנים נטולי קפסולה.

באנגליה כמות מקרי HiB בקרב המבוגרים (גיל 15 ומעלה) פחתה בעקבות החיסון, אך התחלואה הכללית בהמופילוס אינפלואנזה עלתה בשל עלייה חדה בכמות מקרי מחלה בזנים נטולי קפסולה, במיוחד בקרב הקשישים. התמותה עמדה על 59%.

באנגליה התחלואה ב-HiB בקרב המבוגרים פחתה לאחר תחילת החיסונים (ככל הנראה בגלל אפקט חסינות העדר), הגיעה לשפל ב-1998, אך כבר ב-2003 חזרה לרמה המקורית.
כמות הנוגדנים ל-HiB במבוגרים ירדה אחרי תחילת החיסונים. תופעה דומה התרחשה בקרב הילדים. תחילה התחלואה ב-HiB ירדה בחדות אך לאחר מכן החלה לעלות בחדות למרות היקף חיסוני גבוה.
מאז 1998 מספר מקרי המחלה בקרב ילדים מוכפל מדי שנה, ובמרבית המקרים החולים היו מחוסנים באופן מלא.

החיסון הפחית כמות מקרי HiB בילדים ב-99%, אך התחלואה בהמופילוס אינפלואנזה בקרב מבוגרים עלתה פי 11.5 בין 1998 לבין 2008. רוב התחלואה נגרמה ע"י סרוטיפ F וזנים נטולי קפסולה. התמותה עמדה על 22%.

ב-1989, לפני שהחלו לחסן בקנדה, בקולומביה הבריטית נרשמו 24 מקרי HiB בשנה. ב-2008-2009 נרשמו 45-53 מקרים בשנה. התחלואה ב-HiB פחתה ואילו התחלואה ב-HiA עלתה. אם בעבר חלו בעיקר ילדים אזי עכשיו גם המבוגרים החלו לחלות.

מ-1996 ועד 2004 כמות מקרי HiB באילינוי, ארה"ב גדלה פי 2.5, ובקרב המבוגרים – פי 3.5.
התחלואה בזנים נטולי קפסולה עלתה ב-657%. אם ב-1996 HiB נטול קפסולה היה גורם ל-17% מהמקרים, ב-2004 הוא היה גורם כבר ל-70% מהמקרים. התמותה עמדה על 13%, ובקרב הקשישים – 21%.
התמותה כתוצאה מסרוטיפ F עמדה על 11% בקרב הקשישים, ומסרוטיפ E על 38%.

בין 1989 ל-1994 התחלואה בסרוטיפ F עלתה פי 3.8 ועומדת כעת על 17% מכל מקרי המופילוס אינפלואנזה. התמותה כתוצאה מהסרוטיפ הזה עומדת על 30% בקרב המבוגרים ועל 21% בקרב הילדים.

בהולנד אחרי תחילת החיסון התחלואה ב-HiB פחתה, ירדה למינימום ב-1993 ואז החלה לעלות. הסיבה לכך כנראה היא שבגלל העלמות החיידק החשיפה הטבעית אליו פחתה, מה שגרם לאיבוד החסינות אליו ורגישות מוגברת לזיהום.
ואולי זה קרה בגלל שהחיסון הכחיד את הזנים בעלי קפסולה דקה והשאיר זנים עם קפסולה עבה יותר. עוד: [1], [2], [3].

באונטריו התחלואה בסרוטיפ A כבר עולה ב-76% על התחלואה ב-HiB שהיתה לפני תחילת החיסון.

עוד מספר מאמרים על שחלוף הזנים מסרוטיפ B לסרוטיפים אחרים: [1], [2], [3], [4], [5], [6], [7], [8], [9], [10], [11].

בישראל אחרי תחילת החיסון התחלואה בהמופילוס אינפלואנזה פחתה ב-90% לקראת 1996 ונותרה נמוכה גם בשנים הבאות.

החיסון נגד HiB לא תמיד עובד. כמה מחקרים על מקרי מחלה למרות החיסון:
423 מקרים, 40 מקרים, 251 מקרים, 323 מקרים, 115 מקרים, 93 מקרים, 90 מקרים, 21 מקרים, 12 מקרים.
עוד: [1], [2], [3].

להלן גרף של כמות מקרי המופילוס אינפלואנזה בארה"ב מ-1991 עד 2013:
החיסון המצומד הוכנס לשימוש ב-1988, אבל עד 1991 לא ניהלו את הסטטיסטיקה של התחלואה. ה-CDC טוען שלפני החיסון נרשמו מדי שנה 20,000 מקרי HiB, אך לא ניתן לאמת נתונים אלה.

כשהחיסון ל-HiB משולב עם חיסון פוליו מומת אזי נוצרים משמעותית פחות נוגדנים ל-HiB מאשר כשהוא ניתן יחד עם חיסון פוליו חי-מוחלש.
כמו כן נמצא כי ילדים שמקבלים חיסוני HiB ו-DTaP בו זמנית מפיקים הרבה פחות נוגדנים לטטנוס. החיסונים הוזרקו בגפיים שונים (אחד ביד, אחד ברגל).
לפני כן לא היה ידוע על השפעה חיסונית הדדית. המנגנון הביולוגי של התופעה הזו אינו ידוע.

החיסון המשולב DTaP/Hib גורם להפקת הרבה פחות נוגדנים ל-HiB ולטטנוס מאשר חיסונים נפרדים. עוד: [1], [2], [3].
ברוב המדינות ה-HiB כלול בהרכב החיסון המחומש או המשושה, ביחד עם פוליו מומת וטטנוס (Pentaxim, Pentacel, Infanrix וכו').

חיסון משולב DTaP/Hib (עם רכיב שעלת אצלולרי) גורם להפקת כמות הנוגדנים הקטנה פי 10 מאשר החיסון DTP/Hib.
אם מזריקים את החיסונים HiB ו-DTaP לאותו המקום אזי כמות הנוגדנים ל-HiB תהיה נמוכה פי 5-15 מאשר במקרה שהחיסונים מוזרקים למקומות שונים.
DTaP גורם להפקת כמות נמוכה יותר של נוגדנים לדיפתריה מאשר DTP.

אחרי שבבריטניה עברו לשימוש בחיסון שעלת אצלולרי (DTaP/HiB) נרשמה קפיצה של כמעט פי 7 במקרי HiB.

בשוודיה ובפינלנד לא נרשמה עליה בכמות מקרי HiB לאחר המעבר לרכיב שעלת אצלולרי. המחברים סבורים שהסיבה לכך היא שבמדינות האלה נהוגות תקופות הנקה ארוכות יותר.

ניתוח נתוני הניסוי הקליני של חיסון HiB בפינלנד (116,000 ילדים). החיסון HiB מעלה את השכיחות של סוכרת נעורים ב-26%. הסוכרת התפרצה 38 חודשים לאחר החיסון.
החיסון נבדק גם בעכברים בעלי נטייה לסוכרת. לעכברים מחוסנים הסוכרת התפתחה בסיכוי יותר גבוה באופן משמעותי.
גם במחקרים אחרים נמצא סיכון מוגבר לסוכרת, אך מכיוון שהמחקרים האלה היו קטנים הממצאים לא היו בעלי מובהקות סטטיסטית.

הנזק מתופעת הלוואי הזאת (סיכון מוגבר לסוכרת נעורים) לבדה עולה על התועלת של החיסון שאמור למנוע 7 מקרי מוות ו-7 עד 26 מקרי נכות לכל 100,000 מחוסנים. על כל ילד שינצל מ-HiB יהיו 4 ילדים שיחלו בסוכרת נעורים.
בארה"ב ובבריטניה התחלואה בסוכרת נעורים עלתה מאוד אחרי תחילת התחסנות, במיוחד בקרב ילדים מתחת לגיל 4. המחברים מסיקים כי הנזק הפוטנציאלי של החיסון עולה על התועלת הפוטנציאלית שלו. עוד:
[1].

מחקרי חיסונים מתבססים על תאוריה שלפיה היתרונות של החיסון עולים משמעותית על הסיכונים של תופעות לוואי ארוכות-טווח, ולכן אין צורך לערוך מחקרי בטיחות ארוכי-טווח.
מצאנו כי סיכון מוגבר של תופעת לוואי יחידה בלבד (סוכרת נעורים) כבר עולה על הסיכון המופחת לדלקת קרום המוח. אנו סבורים כי יש ליידע את הציבור שחיסונים עלולים לגרום לסיבוכים ארוכי-טווח. זה יגרום לכך שהציבור ידרוש לערוך מחקרי בטיחות מספקים לפני אישור החיסונים, מה שיוביל בסופו של דבר לפיתוח חיסונים בטוחים יותר.

החיסון נגד HiB מעלה פי 5.9 את הסיכון להפקת נוגדנים ל-GAD ופי 3.4 – להפקת נוגדנים ל- IA-2 אשר נחשבים לסמנים אוטואימוניים להתפתחות סוכרת נעורים.

לפי VAERS בין 1991 עד 2010 נפטרו 1906 אנשים אחרי קבלת חיסונים הכוללים מרכיב HiB ו-1166 הפכו לנכים. כזכור, מספרים אלה מהווים 1-10% מהכמות האמיתית. באותה התקופה נפטרו מהמחלה 160 אנשים.

כאן המחברים מנתחים את נתוני VAERS ומוצאים 5179 תופעות לוואי חמורות ו-896 מקרי מוות אחרי חיסוני HiB. הם מסיקים כי החיסון בטוח. עוד: [1].

חיסון נגד HiB גורם לפעמים להתפרצות תסמונת גייאן-ברה.

החיסון DTP/HiB גורם לעתים קרובות לסיבוכים קרדיולוגיים ונשימתיים בפגים, במיוחד אם החיסון מבוצע לפני גיל 70 יום. תופעות לוואי נרשמו ב-38% מהפגים.

חיסונים DPT ו-HiB העלו את הסיכון לדום נשימה ולירידת דופק בפגים. עוד: [1].

הסיכון ל-HiB בשבוע הראשון אחרי החיסון עולה פי 6 (על פי ה-CDC הוא עולה רק פי 1.8).

זה קורה בגלל שאחרי 2-3 ימים לאחר החיסון כמות הנוגדנים נופלת וביום השביעי עולה. עוד: [1], [2]. כלומר, במקרה של נשאות HiB ללא תסמינים החיסון עלול לגרום למחלה פולשנית.

עוד ב-1901 הציג Wright את המונח "פאזה שלילית" על מנת לתאר את תופעת ירידת פעילות קוטלת-חיידקים שבה הבחין במשך 21 יום אחרי חיסון נגד טיפוס. תופעה זו נצפתה גם בניסויים הקליניים של חיסוני HiB מצומדים ולא מצומדים: למי שכבר היו נוגדנים ל-HiB - הריכוזים שלהם אחרי החיסון ירדו.
ככל הנראה תופעה זו מתרחשת עם כל ארבעת החיסונים הקיימים. יש המסבירים את ירידת כמות הנוגדנים בכך שהנוגדנים הקיימים נצמדים לאנטיגנים החיסוניים. אם זה קורה כשקיימת נשאות נטולת-תסמינים אזי הסיכון למחלה פולשנית עולה.

חיסונים מצומדים משנים מהיסוד את התגובה החיסונית לאנטיגנים פחמימתיים. חיסונים פוליסכרידיים לא מצומדים לא מסוגלים ליצור תגובה חיסונית יעילה עד גיל 5. הסיבות לכך מוסברות בפרוטרוט במאמר, כמו גם מנגנון הפעולה של החיסונים המצומדים.
החיסונים המצומדים יעילים יותר בגיל הרך, אך הנוגדנים שמופקים בעקבות החיסונים המצומדים גורמים לתגובות אוטואימוניות (כמו זאבת, מחלות לב, הפרעות נוירולוגיות בילדים על רקע אוטואימוני, PANDAS ועוד) בסבירות גבוהה יותר. השימוש בחיסונים המצומדים בחודשים הראשונים לחיי תינוק יכול לגרום לתופעות אלה בסיכון גבוה יותר.
לאוטיסטים יש רמות נוגדנים גבוהות למבנים עצביים וכן רמות גבוהות של ציטוקינים פרו-דלקתיים במוח, מה שמעיד על כך שלתהליכים אוטואימוניים ונוירו-דלקתיים יכול להיות תפקיד חשוב במקרי אוטיזם מסוימים.
כיוון שמיאלינציה (היווצרות מעטה הבידוד של סיבי עצב) היא אינטנסיבית ביותר במהלך 9 החודשים הראשונים של החיים, והיא נמשכת גם בגיל הרך, התפתחות נוירונים אצל תינוקות וילדים צעירים עלולה להיות פגיעה במיוחד לנוגדנים עצמיים, כולל אלו המגיבים עם גליקו-פרוטאינים במעטפת המיאלין .
החיסון המצומד הראשון (נגד HiB) הוכנס לשימוש בארה"ב ב-1988, ולאחר מכן אושר במדינות מפותחות אחרות, כולל דנמרק (1993) וישראל (אושר ב-1992 ונכנס ללוח החיסונים ב-1994).
בארה"ב השכיחות של האוטיזם החלה לעלות בחדות החל מילידי אמצע 1987. בדנמרק ובישראל הקפיצה בשכיחות האוטיזם התרחשה כ-5 שנים מאוחר יותר.
ב-1990 השימוש בחיסון אושר עבור תינוקות בני חודשיים, מה שיכול להסביר את המשך העליה בשכיחות האוטיזם. הסבר אפשרי נוסף לעליית השכיחות באמצע שנות ה-90 הוא השינוי בסוג חלבון הנשא של החיסון, שהפך אותו ליותר אימונוגני. אם החיסון נגד HiB מהווה טריגר לאוטיזם אזי הגדלת האימונוגניות שלו ושינוי אתר קישור יכולים לגרום לעליה בשכיחותו.
האישור של חיסון נגד פנאומוקוק בשנת 2000 יכול להסביר חלקית את המשך עליית שיער האוטיזם. ילדים שנולדו ב-1995 היו הראשונים שקיבלו את החיסון הזה. זה תואם את נתוני CDC לפיהם שיעור האוטיזם בשנים 1992-1994 לא השתנה, וב-1998 הוא עלה ב-57% לעומת ה-1994.
בדנמרק חיסון נגד HiB אושר כאמור ב-1993 ומיד לאחר מכן החל מבצע התחסנות רחב היקף של ילידי 1988 והלאה, מה שעולה בקנה אחד עם עליית שכיחות האוטיזם בילידי השנים האלה.
בישראל כמות הילדים הזכאים לקיצבת נכות בגלל אוטיזם לא השתנתה בין 1972 ל-1995. אך החל מ-1996 ועד 1998 הכמות שלהם עלתה פי 5, והעלייה הזאת יכולה להיות מוסברת ע"י ההיפותיזה הזאת. ב-2004, 11% מבין הילדים המקבלים קיצבת נכות נולדו ב-1985-89 (לפני אישור החיסון), 21.1% נולדו ב-1990-94 (תחילת התחסנות), ו-37% נולדו ב-1995-99 (מיד אחרי שהחיסון נכנס ללוח החיסונים).
יתכן והנוגדנים לפוליסכרידים לא רק משבשים את התפתחות מערכת העצבים בתינוקות אלא שהתופעה הזאת גם מחמירה ע"י תגובה חיסונית מתמשכת אל החיסונים המצומדים, מה שמפר את האיזון שהושג בתהליך האבולוציוני.