אלומיניום

רוב האנשים סבורים כי החיסון מכיל בסך הכל נגיף/חיידק מוחלש או מומת (האנטיגן). מערכת החיסון מייצרת נוגדנים לאנטיגן הזה ובעתיד, כשהאדם נחשף לנגיף או לחיידק, מערכת החיסון מזהה אותו ומגיבה עליו במהירות.
התמונה הזו פשטנית עד כדי כך שאפשר לומר שהיא לחלוטין לא תואמת את המציאות.

אם הכל היה כל כך פשוט, אז החיסון היה נותן חסינות לכל החיים, כמו שקורה בדרך כלל אחרי המחלה עצמה. אבל זה לא קורה. חסינות שנרכשת בעיקבות חיסון מתפוגגת לרוב אחרי 3 עד 5 שנים. החיסונים היעילים ביותר מעניקים חסינות ל-10-20 שנה. (מה משמעות המילה "חסינות" בהקשר של החיסונים זה נושא בפני עצמו ונסקור אותו בפרק אחר).
מערכת החיסון שלנו היא מתוחכמת למדי. היא יודעת לזהות שחלקי אנטיגן מומתים לא מסכנים את הגוף וממעטת להפיק נוגדנים. כדי לפתור בעיה זו מפתחי החיסונים מוסיפים להרכב החיסון חומר שנקרא אדג'ובנט. אדג'ובנט הוא מולקולה שמזוהה ע"י מערכת החיסון כרעילה מאוד וגורמת לתגובה חריפה. בנוסף היא מגיבה לנגיף וגם לכל שאר המרכיבים של החיסון, ולא רק אליהם. זה מוביל לאלרגיות ולמחלות אוטואימוניות שונות. לכן האימונולוגים קוראים לאלומיניום "הסוד הקטן והמלוכלך של האימונולוגים".
רכיבי חיסון נוספים הם שונים ומשונים, למשל חלבון ביצים (ovalbumin). תיתכן תגובה חיסונית לחלבון הזה וכתוצאה מכך – אלרגיה לביצים. השימוש בשמן בוטנים ייתכן וגרם לשכיחות גבוהה של האלרגיה לבוטנים. סקוואלן (squalene) המשמש כאדג'ובנט בחיסונים מסויימים נוצר גם ברקמות הגוף, וייתכן שהתגובה החיסונית אליו גורמת למחלות אוטואימוניות.

הסיבה השניה, ואולי אפילו יותר חשובה לשימוש באדג'ובנטים היא כלכלית. תהליך הייצור של האנטיגנים בשביל החיסונים הוא מורכב, ארוך ויקר. אם נזריק כמות גדולה של האנטיגן אז ייתכן ונוכל לגרום למערכת החיסונית להפיק מספיק נוגדנים. אבל במקרה זה עלות החיסון תהיה מאוד גבוהה. הרבה יותר זול לקחת כמות קטנה של האנטיגן, להוסיף אליו קצת אדג'ובנט ולקבל תגובה חיסונית חזקה. על מנת לקבל את אישור ה-FDA יעילות החיסון חשובה בהרבה מאשר בטיחות. כפי שראינו את הבטיחות קל מאוד לזייף. לזייף יעילות קשה הרבה יותר.

שני האדג'ובנטים הנפוצים ביותר הם אלומיניום הידרוקסיד ואלומיניום פוספט. מספיק ללמוד אודות שני אלה כדי לפסול את רוב החיסונים.
כדאי ללמוד את נושא האלומיניום גם ללא קשר לנושא החיסונים, רק כדי להבין את גודל השחיתות בארגון הבריאות העולמי, ה-CDC, מכוני מחקר וממשלות של מדינות שונות.
קיימים מאות מחקרים המראים שהאלומיניום רעיל מאוד לייצורים חיים אפילו במינונים נמוכים ביותר. הנה מבחר קטן של המחקרים האלה:

אדג'ובנטים על בסיס אלומיניום נמצאים בשימוש כבר מעל 90 שנה, ולמרות זאת לא ידוע מדוע ואיך האלומיניום גורם לתגובה חיסונית כה חריפה.
הרעילות הגבוהה של האלומיניום בצריכה כתוסף מזון הייתה ידועה עוד משנת 1911 כאשר דר' William Gies פירסם תוצאות מחקר שערך במשך 7 שנים על בטיחות אלומיניום הנמצא באבקת אפיה, בחומרים משמרים ובצבעי מאכל. אלומיניום משפיע על זכרון, ריכוז והתנהגות. (אלומיניום נמצא כתוסף בחלק נכבד מאבקות אפיה וחומרים משמרים גם היום).
פגים שקיבלו תמ"ל שהכיל אלומיניום התפתחו לאט יותר מפגים שקיבלו תמ"ל ללא אלומיניום.
אלומיניום שנמצא בשימוש בתהליך הדיאליזה גורם לדמנציה, פרכוסים, פסיכוזה וכו'.
אלומיניום מקושר גם למחלת אלצהיימר, פרקינסון, טרשת נפוצה, אפילפסיה ואוטיזם.
כמות האלומיניום בחיסונים עולה בעשרות מונים מעל התקן שקבע ה-FDA.
כדאי לקרוא את המאמר בשלמותו.

כמות האלומניום בחיסונים נקבעת לפי שיקולי יעילות ותוך התעלמות ממשקל גוף בשיקולי בטיחות.
המסקנה על בטיחות מינוני האלומיניום בחיסונים התבססה על מחקרים שנעשו על עכברים וחולדות בוגרות בלבד, שקיבלו את האלומיניום דרך הפה.
ביום הראשון לחייהם תינוקות מקבלים אלומיניום בכמות הגבוה פי 17 מהמינון המקסימלי, אילו המינון היה מתוקנן למסת הגוף.

ככל שבמדינה מזריקים יותר אלומיניום עם החיסונים, כך יש בה יותר אוטיסטים.
בארה"ב קיים מיתאם בין עליה במספר האוטיסטים לבין היקף השימוש באדג'ובנטי אלומיניום (r=0.92, p<0.0001).
מחברי המאמר משתמשים בקריטריון היל (Hill's criteria) ומסיקים שהקשר בין האלומיניום בחיסונים לבין שכיחות האוטיזם ככל הנראה סיבתי.
גם את המאמר הזה כדאי לקרוא במלואו.

אלומיניום הידרוקסיד הוזרק לעכברים במינונים מנורמלים למשקל גוף אדם. בעכברים האלה נרשמה פגיעה מואצת בנוירונים מוטוריים, ירידה בתנועתיות, פגיעה בזכרון מרחבי ותופעות אחרות המתאימות למחלת האלצהיימר, דמנציה ו-Gulf War syndrome.
שני מחקרים דומים נוספים: [1] [2]

אלומיניום רדיואקטיבי הוזרק לחולדות הרות מתחת לעור. כבר כעבור מספר ימים האלומיניום חדר למוחם של העוברים. אחרי הלידה האלומיניום המשיך להצטבר במוחם כשהוא עובר דרך חלב אם.

קיים מתאם בין רמת האלומיניום בשיער של האם לבין מומי לב מולדים בתנוקות.

אלומיניום נמצא בשליה של 95% מהיולדות שהשתתפו במחקר. אצל 81% מהיולדות האלומיניום נמצא בקרום שליה ואצל 46% בחבל התבור.

סקירה בנושא Macrophagic Myofasciitis.
לפעמים האדג'ובנטים מאלומיניום אינם מתמוססים לאחר החיסון אלא נשארים במקום הזריקה והופכים לגרנולומות. זה מלווה בתסמינים כמו כאבי שרירים, עייפות כרונית, פגיעה קוגניטיבית וכן מחלות אוטואימוניות שונות.

הסיבות למחלת האלצהיימר טרם ידועות, אך לאלומיניום תפקיד ראשי בהתפתחותה.
עוד מטא-אנליזה בנושא.

המאמר הזה דן בעיקר בתפקידו של האלומיניום בהתפתחות מחלת אלצהיימר, אך הוא גם מפרט את המנגנונים הידועים של השפעת אלומיניום על תהליכים ביולוגיים.
למרות שאלומיניום הוא אחד מהיסודות הנפוצים ביותר על כדור הארץ, בטבע הוא קיים בתרכובות עם צורן וחמצן בלבד. רק בסוף המאה ה-19האנושות למדה להפיק אלומיניום בצורתו הטהורה ולייצר ממנו מלחים.
לאלומיניום אין שום תפקיד מועיל בתהליכים הביולוגיים. להיפך, אלומיניום הוא נוירוטוקסין חזק שמדכא יותר מ-200 תהליכים ביולוגיים שונים.
בין היתר, אלומיניום נקשר ל-ATP (מה שגורם לעייפות כרונית), משנה את ה- DNA, הורג תאי עצב, הורס את ההומיאוסטזיס של מינרלים שימושיים כגון מגנזיום, סידן וברזל על ידי חיקוים וכו'.

אצל חולי אלצהיימר ריכוז האלומיניום בעורקים גדל ככל שהם קרובים יותר למוח.
כאן מדווח שאצל חולים במחלת אלצהיימר משפחתית ריכוז האלומיניום במוח הוא גבוה ביותר.

אלומיניום מצטבר בזרע וככל שהריכוז שלו גבוה יותר כך איכות הזרע נמוכה יותר.
עוד: [1], [2], [3].
כמו כן האלומיניום פוגע בתפקוד השחלות בחולדות: [1], [2].

אלומיניום שמוזרק לשריר כחלק מחיסון חודר למוח, כבד, טחול ונשאר בהם במשך שנים. האלומיניום מועבר ומופץ בגוף ע"י התאים המקרופאגים. מקרופאגים - אלה תאים שמפרקים חיידקים וחומרים רעילים נוספים. הם נקשרים לאלומיניום אך לא מסוגלים לפרק אותו וכך מפיצים אותו בכל איברי הגוף באמצעות המערכת הלימפטית.
שתי סקירות מעניינות נוספות על אדג'ובנטי אלומיניום שכדאי לקרוא: [1] [2]

זוהי סקירה שיטתית ומטא-אנליזה אשר מוכיחה כי אלומיניום בחיסון DTP הוא בטוח. מאוד מומלץ לקרוא את המאמר במלואו, קריאתו עשויה לשנות את דעתכם על המדע באופן בלתי-הפיך.
המחברים איתרו 8 מחקרים על אדג'ובנטי אלומיניום וביצעו מטה-אנליזה של 5 מהם. נמצא כי תקופות המעקב של מחקרי הבטיחות נמשכו בין 24 שעות ל-6 שבועות בלבד. תופעות לוואי שקיבלו התייחסות היו: בכי, צרחות, כאבים, חום, פרכוסים ואדמומיות.
המחברים הגיעו למסקנה כי אף על פי שכל המחקרים שנסקרו היו באיכות נמוכה, אין חלופה לשימוש באלומיניום בחיסונים. אפילו אם יימצא לאלומיניום תחליף, יידרש תהליך של בדיקה ורישוי של כל החיסונים שיושפעו – מה שיסכן את תוכניות החיסון בכל העולם.
לבסוף מגיעה המסקנה המזעזעת הבאה: "למרות היעדר ראיות איכותיות (לבטיחות השימוש באלומיניום בחיסונים), איננו ממליצים לערוך מחקר נוסף בנושא זה".
זו היתה מטה-אנליזה של כל הספרות הקיימת לאותו הזמן בנושא בטיחות אלומיניום בחיסונים. אבל זו לא סתם מטה-אנליזה. זוהי מטה-אנליזה של Cochrane – הארגון המכובד ביותר בתחום רפואה. הסקירות של קוקריין נחשבות לאיכותיות ביותר בעולם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראות הסקירות הרגילות, הפחות איכותיות.

למרות שאדג'ובנטים מאלומיניום נמצאים בשימוש משנת 1926, אין למדע תשובה לשאלה מה קורה לאלומיניום אחרי הזרקה לתוך השריר.
החוקרים הזריקו אלומיניום הידרוקסיד רדיואקטיבי לשני ארנבים, ולשני ארנבים אחרים הזריקו אלומיניום פוספט רדיואקטיבי. 28 ימים לאחר מכן נותרו בגופם של הארנבים 94% מאלומיניום הידרוקסיד ו-78% מאלומיניום פוספט.
החוקרים הסיקו שרמת האלומיניום באבריהם הפנימיים של הארנבים היא נמוכה (אם כי לא ברור איך הם קבעו את הממצא הזה כי לא הייתה בניסוי קבוצת בקורת). למרות שידוע שאלומיניום מצטבר בעצמות, עצמותיהם של הארנבים לא נחקרו (כי החוקרים הרסו אותם). גם השרירים שבהם בוצעו הזריקות לא נחקרו. הניסוי נמשך 28 ימים בלבד, למרות שידוע שאלומיניום נשאר בגוף במשך שנים רבות.
למרות שרוב האלומיניום נותר בגוף הארנבים (ולא לגמרי ברור באילו איברים) החוקרים הסיקו שאלומיניום מופרש בהצלחה מהגוף.

15 פגים קיבלו חיסונים המכילים 1200 מק"ג אלומיניום. האלומיניום לא נמצא לא בדם ולא בשתן. לא ברור לאן האלומיניום הזה נעלם.

מאמר סקירה מעניין שמנתח את כל מחקרי הבטיחות של אדג'ובנטים מאלומיניום.
- האלומיניום מעורר תגובה חיסונית הומרלית (מסוג Th2) וכמעט ואינו מעורר תגובה חיסונית תאית (Th1) (ראו פרק על שעלת).
- הרמה המירבית המותרת למנת חיסון (0.85 מ"ג) שקבע ה-FDA נקבעה בצורה אמפירית על פי היעילות של אותו המינון.
- ניסוי הארנבים שנסקר לעיל הינו המחקר הפרמקוקינטי היחיד להיום של השפעת אדג'ובנטי אלומיניום על בעלי חיים. יתרה מכך הרכבי האדג'ובנטים שהוזרקו לארנבים היו שונים מאלה שנמצאים בחיסונים.
- ה-FDA קובע שאלומיניום בחיסונים בטוח על סמך שני מאמרים תיאורתיים שמנותחים במאמר בפירוט. מינון "בטיחותי" לתינוקות התקבל ממחקרים בחולדות שקיבלו אלומיניום בצורה פומית. המחברים מסיקים שהשוואת רעילות יונים של אלומיניום במתן פומי ורעילות אדג'ובנט אלומיניום בהזרקה תוך-שרירית היא שטות. עוד: [1].

שלוש קבוצים עכברים קיבלו זריקה של מינונים שונים של אלומיניום הידרוקסיד (200, 400 ו-800 מק"ג לק"ג משקל). הסתבר שבשרירי העכברים שקיבלו את המינון הגבוה נוצרו גרנולומות. הגרנולומות לא נוצרו אצל עכברים שקיבלו מינונים נמוכים יותר, אך האלומיניום חדר למוחם וגרם להפרעות פסיכו-פיזיולוגיות.
בקבוצה שקיבלה 200 מק"ג/ק"ג ריכוז האלומיניום במוח היה גבוה פי 50 ביחס לקבוצת הביקורת.
החוקרים מסיקים שהמודל הטוקסיקולוגי הפשוט שלפיו רמת הרעילות תלויה במינון – אינו תקף לאלומיניום הידרוקסיד.

ל-0.83% מהילדים שחוסנו ע"י חיסון אינפנריקס נוצרו גרנולומות מאלומיניום במקום הזריקה. כ-85% מהם החלו לסבול מאלרגיה לאלומיניום. שני חיסונים שמכילים אלומיניום מכפילים את הסיכון להיווצרות גרנולומה.
הגרנולומות נוצרו בתווך הזמן בין שבועיים ל-13 חודשים אחרי הזריקה. אצל 57% הן התמוססו כעבור 22 חודשים בממוצע.
במחקר אחר הגרנולומות נוצרו אצל 0.98% מהילדים המחוסנים, 95% מהם פיתחו אלרגיה לאלומיניום. חיסון MMR (שאינו מכיל אלומיניום) יכול להוות טריגר להיווצרות גרנולומה. עוד: [1] [2].

כבשים חולקו לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה קיבלה 19 חיסונים המכילים אלומיניום במשך 15 חודשים, השנייה קיבלה זריקות של אדג'ובנט אלומיניום בלבד, והקבוצה השלישית הייתה קבוצת ביקורת וקיבלה תמיסת מלח. אצל 100% מהכבשים המחוסנות ו-92% מהכבשים שקיבלו אדג'ובנט נוצרו גרנולומות במקום הזריקה, ולמחוסנות נוצרו הרבה יותר גרנולומות. חלקיקי האלומיניום בגרנולומות של הכבשים המחוסניות היו ארוכים יותר מאשר בקבוצה שקיבלה את האדג'ובנט. העובדה שבנוכחות של אנטיגן חלקיקי האלומיניום עלולים לגדול ידועה גם ממחקרים אחרים.
ריכוז האלומיניום בבלוטות הלימפה של המחוסנות היה גבוה פי 32 ביחס לאלו שקיבלו רק אדג'ובנט, וגבוה פי 86 מזה של קבוצת הביקורת.
החוקרים מסיקים כי אלומיניום מגיע לבלוטות הלימפה דרך המקרופאגים. שינויים ניווניים נצפו במקרופאגים של שתי הקבוצות.
הכבשים המחוסנות הפגינו התנהגות אנטי-חברתית, רפטטיבית ואגרסיבית, ונשכו את הצמר של הכבשים האחרות. רמות הקורטיזול בכבשים מחוסנות ובכבשים שקיבלו את האדג'ובנט היו גבוהות יותר. שינויים התנהגותיים היו בולטים יותר בקבוצה המחוסנת מאשר בקבוצה שקיבלה רק את האדג'ובנט.
החוקרים ערכו מחקר זה משום שכבשים חולים לעיתים קרובות מחלות אוטואימוניות בתגובה לחיסון.

כאן מנותחים סוגים שונים של אדג'ובנטים.
- אחד האדג'ובנטים שהיה בשימוש בחיסונים הוא סידן פוספט. יש לו תכונות דומות לאדג'ובנטי אלומיניום מבחינת תגובה חיסונית, אך בהיותו מולקולה טבעית לגוף הוא לא גורם לפגיעות נוירולוגיות ולאלרגיות.
- פיתוח של אדג'ובנטים חדשים מתאפיין בעלות גבוהה במיוחד. ואם עלויות פיתוח של חיסונים חדשים מצדיקות את עצמן, לא כך הדבר בנוגע אדג'ובנטים.
- אילו אדג'ובנטי אלומיניום לא היו כבר נמצאים בשימש במשך כל השנים הללו, כיום הם כנראה לא היו מאושרים לשימוש משיקולי בטיחות.

מלחי אלומיניום גורמים לדלקת ולמוות של תאים, מה שיכול להסביר מדוע גרנולומות עשויות להיווצר באתר ההזרקה.
אדג'ובנטים מאלומיניום גורמים להסטת התגובה החיסונית לכיוון Th2 ולייצור של IgE, מה שמגדיל את הסיכון לאלרגיות ולתגובה אנפילקטית.
בחתולים, כלבים וחמוסים, אדג'ובנטים מאלומיניום גורמים לגרנולומות שיכולים להתפתח לפיברוסרקומה ממאירה. לא ידוע מדוע גידולים כאלה אינם מתרחשים בבני אדם.
לא ידוע כיצד מינונים מצטברים של האדג'ובנטים תורמים להתפתחות של מחלות כרוניות כגון מחלת האלצהיימר או מחלת עצם כרונית.
אדג'ובנטים מאלומיניום וסקוולן גורמים לתופעות לוואי חמורות בבעלי חיים. למרות שהרלוונטיות שלהם לבני אדם אינה ידועה, נתונים אלו לא נלקחים בחשבון בעת קביעת הבטיחות של האדג'ובנטים עבור חיסונים חדשים. לדוגמה, במשך שנים רבות כבר ידוע כי סקוולן יכול לגרום למחלות אוטואימוניות אצל בעלי חיים רגישים. כתוצאה מכך, הצרכן עשוי לשאול באופן סביר, מדוע נתונים אלה אינם מצביעים על האפשרות של מחלות אוטואימוניות אצל אנשים רגישים. כרגע אין תשובה טובה לשאלה זו.
המחבר מסכם כי אנו יודעים מעט מאוד על הרעילות של האדג'ובנטים.

נושא בטיחותם של מלחי האלומיניום היא אחד מאבני היסוד של בטיחות החיסונים, ותומכי החיסונים לעיתים קרובות נדרשים להתייחס אליו. הנה למשל המאמר של פול אופיט, תומך החיסונים הידוע ביותר בעולם, בו הוא מסביר להורים שאין צורך לחשוש מהאלומיניום:

להלן טיעוניו:
1) האדג'ובנטים מאלומיניום הם בטוחים כיוון שמשתמשים בהם כבר למעלה מ-70 שנה.
2) האלומיניום קיים גם בחלב אם, גם בפורמולות לתינוקות ובכלל זוהי אחת המתכות הנפוצות ביותר בעולם.
3) בוצעו ניסויים על עכברים בהם האכילו אותם באלומיניום לקטט ולא קרה להם דבר.
הנימוק הראשון הוא כה מגוחך ואנטי-מדעי שקשה אפילו לענות עליו. לפני 70 שנה שכיחות המחלות הכרוניות אצל ילדים לא הייתה 50% כמו היום. ובהינתן הגוף המחקרי העצום על רעילות האלומיניום, הטענה זו היא פשוט שקרית.
המענה לטיעון השני ניתן במאמר הבא:

רק החיסון לצהבת B שניתן ביום הלידה מכיל פי 5 אלומיניום מאשר כל כמות האלומיניום שהתינוק יקבל בשישה חודשי ינקות מחלב אם. בנוסף, אי אפשר להשוות בין אלומיניום שנצרך דרך הפה ואלומיניום כאלג'ובנט שמוזרק לשריר כשהוא קשור לאנטיגן שאותו הרבה יותר קשה לגוף להפריש.
על הטיעון השלישי עונה המאמר שסקרנו לעיל. אופיט שוכח להזכיר של-20% מהעכברים הייתה פגיעת בפעילות מוטורית. שלא לדבר על כך שאי אפשר להשוות בין אלומיניום מוזרק לנאכל (שרק 0.25% ממנו נספג בגוף), כך גם אסור להשוות בין אלומיניום לקטט לאלומיניום הידרוקסיד. לכל תרכובת אלומיניום יש רעילות שונה.

מאמר של ה-FDA, בו המחברים מוכיחים כי כמות אלומיניום בחיסונים היא בטוחה. במודל התיאורטי שלהם, כדי לחשב את כמות האלומיניום שנותרת בגוף של תינוק לאחר חיסון תוך שרירי עם אלומיניום הידרוקסיד או אלומיניום פוספט, המחברים מתבוססים על מחקר של מתנדב מבוגר אחד שקיבל ציטראט אלומיניום תוך ורידי. [1]
כדאי לקרוא את המאמר בשלמותו כדי להבין על מה בדיוק מבוססות ההמלצות של ה-FDA בנושאים שונים.

באלומיניום הידרוקסיד משתמשים כדי לגרום לאלרגיה אצל עכברים.
הזרקה תוך-מוחית של אלומיניום הידרוקסיד גורמת לאפילפסיה בקופים.

כנראה שלא כדאי להשתמש בכלי בישול מאלומיניום, תבניות חד פעמיות מאלומיניום או רדיד אלומיניום. עוד: [1].

נושא האנטיפרספירנטים - דאודורנטים המכילים אלומיניום - הוא שנוי במחלוקת כמו כל נושא אחר בו מעורבים אינטרסים כלכליים. נכון להיום אין הוכחה חד משמעית שהאלומיניום גורם לסרטן השד. עם זאת, הנה ,למשל, מאמר שכדאי שכל אישה תקרא ותחליט בעצמה האם יש מספיק הוכחות לכך, שאנטיפרספירנטים קשורים לסרטן השד, והאם היא רוצה להשתתף בניסוי הזה או שאולי זה לא שווה את הסיכון.

- מלחי האלומיניום בדאודורנטים חוסמים את בלוטות הזיעה. כתוצאה מכך הזיעה לא מופרשת, וזה מה שגורם לדאודורנט מבוסס אלומיניום להיות יעיל.
- הסיבה ל-90% ממקרי סרטן השד הוא סביבתית ולא גנטית.
- בשנת 1926 רק 31% מהגידולים היו ממוקמים בחלק החיצוני העליון של השד, ואילו ב-1994 כבר 61% מהגידולים היו ממוקמים באיזור זה. שיעור זה גדל משנה לשנה בצורה לינארית.
- חוסר היציבות הגנומית גדל בהתמדה בחלק החיצוני של השד.
- בקרב חולות בסרטן השד, אלה שהשתמשו באנטיפרספירנטים לעיתים קרובות יותר, אובחנו בגיל צעיר יותר.
- אלומיניום חודר מהעור אל מחזור הדם אחרי שימוש אחד בלבד בדאודורנט.
- אלומיניום הינו גנוטוקסי, כלומר הוא מסוגל לשנות את ה-DNA ויש לו השפעה אפיגנטית.
- האלומיניום חוסם את קולטני האסטרוגן.
- במאמר אחר מדווח כי עור פגוע סופג פי 6 יותר אלומיניום, ומכיוון שנשים לעתים קרובות שמות דאודורנט לאחר גילוח, זה מגביר את ספיגת האלומיניום.
- ריכוז האלומיניום בחלק החיצוני של השד גבוה באופן משמעותי מאשר בחלק הפנימי.
- ריכוז האלומיניום בגידולים גבוה יותר מאשר ברקמות שמסביב.
- ריכוז האלומיניום בשד ובחלב אם גבוה יותר מאשר בדם.
- גם ציסטות בשד גם נפוצות יותר בצד החיצוני של השד, וריכוז האלומיניום בהן גבוה יותר מאשר בדם. אצל חלק מהנשים, הציסטה עוברת מעצמה לאחר הפסקת השימוש באנטיפרספירנט.
המאמר מומלץ לקריאה לא רק לנשים. ייתכן והדיאודורנטים גורמים גם לסרטן הערמונית.
לאחר המאמר הזה מומלץ לקרוא מאמר על אנטיפרספירנטים באתר האגודה האמריקאית לחקר הסרטן, ולאחר מכן תחליטו לבד האם מטרתה של האגודה הזאת היא להוריד את התחלואה בסרטן או להיפך.
עוד: [1]

הסיכון לסרטן השד במשתמשות בדיאודורנט מספר פעמים ביום היה גבוה פי 3.9. ריכוז האלומיניום בחזה של חולות בסרטן שד היה משמעותית יותר גבוה.

38% מהאלומיניום הנצרך דרך הפה מצטבר ברירית המעיים.
אמנם רק כמות קטנה של האלומיניום נספגת על ידי המעי, 2% מהאלומיניום שנכנס למחזור הדם נשאר בגוף ומצטבר עם הזמן.
האלומיניום כנראה קשור למחלות מעיים דלקתיות.
אצל מבוגרים מקורות האלומיניום העיקריים במזון הם משקאות חמים (למעט קפה) וירקות (למעט תפו"א). אצל ילדים - גם פסטה ודברי מאפה, ואצל תינוקות - תמ"ל. רמות האלומיניום בתמ"ל גבוהות בשני סדרי גודל מאשר בחלב פרה. מקורות נוספים של האלומיניום הם כלי מטבח, אריזות ותרופות.
גשמים חומציים מקטינים את רמת ה-pH של הקרקע, מה שמגדיל את המסיסות האלומיניום אשר חודר למים, לצמחים ולבעלי חיים.

אלומיניום הידרוקסיד ואלומיניום פוספט נמצאים בשימוש בנוגדי חומצה (תרופות נגד צרבת ומחלות מעיים אחרות). חלק נכבד מהתרופות האלה נמכרות ללא מרשם. השימוש בהם עלול לגרום לאלרגיות.

השוואת כמויות אלומיניום בדברי מזון שונים. יש הרבה אלומיניום בפיצות קפואות, נקניקים, גבינות, פנקייקים, אבקות אפיה וכו'.
לא מעט אלומיניום נמצא במשקאות הנמכרים בפחיות אלומיניום. חולדות ששתו מכלי אלומיניום תכולת האלומיניום בעצמות הייתה גבוהה ב-69% מקבוצת הבקורת.
כאן מדווח שיש הרבה אלומיניום בשוקולד, הרבה מאוד בקקאו, וכן בתה ובמיצי פירות.
כאן מדווח על כמויות אלומיניום גבוהות בשוקולד, קקאו, מוצרי קונדיטוריה, ביסקוויטים, בייגלה, פסטה ועוד.

האלומיניום נמצא בתכשירי שיזוף והגנה מהשמש בכמויות אדירות. כיוון שאלומיניום הוא מחמצן ייתכן שהינו תורם להתפתחות המלנומה.

יש המון אלומיניום גם בפורמולות לתינוקות. לפי תקן של ה-EPA ריכוז האלומיניום במי השתייה לא יעלה על 200 מק"ג לליטר. ב-15 סוגי תמ"ל שנבדקו נמצא בין 176 ל-700 מק"ג אלומיניום לליטר.
שלוש שנים אחרי המחקר הזה מחבריו מדדו ריכוזי אלומיניום ב-30 סוגי תמ"ל נוספים וקיבלו תוצאות דומות.

במשחות שיניים ובתה יש ריכוזים גבוהים של אלומיניום.
כאן מדווח כיצד משחות שיניים עם אלומיניום מחמירות אקזמה שנגרמה ע"י חיסונים.
כאן מדווח כיצד משחות שיניים המכילות אלומיניום גורמות לעששת.
כאן מדווח שייתכן ואלומיניום במשחות שיניים מהווה גורם משמעותי יותר למחלת האלצהיימר מהאלומיניום במי השתיה. 60% ממשחות שיניים המשווקות כיום מכילות אלומיניום.

מים מינרליים עשירים בסיליקה Si(OH)₄ מסייעים להפרשת אלומיניום מהגוף.
12 שבועות של שתיית מים אלה הובילו לשיפורים קוגניטיביים אצל חלק מהחולים במחלת אלצהיימר.
על פי מחקרים על חולדות, כורכומין עשוי להגן מפני ההשפעות הדלקתיות של אלומיניום כמו גם אומגה 3, תמצית מאש, מורינגה, מלטונין, שמן זית, חומצה פולית פרופוליס, לציטין, סלניום, טאורין, ויטמין E וקוורצטין. עוד: [1].

תהליך הקילציה של האלומיניום משפר תסמינים בחולי טרשת נפוצה.
רמות האלומיניום בחולי טרשת נפוצה ומחלות נוירודגנרטיביות הינן גבוהות משמעותית מאשר באנשים בריאים.

סרט צרפתי מעניין מאוד (יש כתוביות באנגלית). כולל ראיונות עם חוקר אלומיניום בעל שם עולמי כריסטופר אקסלי ועם Gherardi ו- Authier, מגלי Macrophagic Myofasciitis.
הסרט מספר על שחיתות בענף החיסונים, על אדג'ובנטים יעילים ובטיחותיים יותר שלא על בסיס אלומיניום שלא נעשה בהם שימוש משיקולי עלות, וגם על כך שפותחו בעבר חיסונים ללא אדג'ובנטים כלל וגם הם לא בשימוש כיום.

הסרט הזה מהווה גם חלק מהסדרה Vaccines Revealed.
כ-250,000 חיילים שהשתתפו במלחמת המפרץ, המהווים כ-35% מכל החיילים שהשתתפו במלחמה, סובלים מ"תסמונת מלחמת המפרץ". התסמונת לא מוגבלת רק לחיילים שהשתתפו בלחימה או שהשתתפו דווקא במלחמת המפרץ. בסך הכל יותר ממיליון חיילים אמריקאים סובלים מהתסמונת.
ככל הנראה הגורם לתסמונת הוא החיסון הניסיוני לאנתרקס וחיסונים רבים נוספים, שהחיילים חויבו לקבל. חייל שמסרב להתחסן נשפט, נכלא ונקנס, ולאחר מכן מפוטר עם הורדה בדרגה וללא זכויות פנסיוניות (dishonorable discharge).
35,000 חיילים נפטרו מתופעות הלוואי של חיסון האנתרקס. לצורך השוואה בלחימה בעיראק ובאפגניסטן נפלו 6,800 חיילים. (לא ברור מאיפה מגיע הנתון הזה). חיילות שקיבלו את החיסון לאנתרקס ילדו תינוקות עם מומים קשים.
כל יום 22 לוחמים אמריקאיים משוחררים מתאבדים.
ואיפה בכלל לעיראקים יש אנתרקס, שהאמריקאים כל כך פחדו ממנו? הם קיבלו אותו מהנשיא קרטר כדי לעזור להם במלחמה מול אירן.
ה-FBI סבור כי את מעטפות האנתרקס שנשלחו לסנטורים ולסוכנויות החדשות שבוע אחרי אסון התאומים שלח מדען שעבד בצבא ארה"ב על פיתוח החיסון לאנתרקס.

בין השאר מסתבר שמשתמשים באלומיניום במערכות לטיהור מי שתיה וכמות מסויימת ממנו נשארת במים. הסרט הזה מומלץ בחום לצפיה.

הרצאות מעניינות בנושא אלומיניום בחיסונים, ולא רק:
Dr. Suzanne Humphries
Dr. Christopher Exley
Dr. Christopher Shaw

להלן כמה מאמרים והרצאות שמתעמקים קצת יותר בתהליכים הביולוגיים שמערבים אלומיניום:[1], [2], [3], [4], [5])
Dr. Romain Gherardi
Dr. Russell Blaylock

הרצאת TED מעניינת על רופאה שהצליחה לרפא את בעלה מאלצהיימר ע" השימוש בשמן קוקוס. מחקר ראשוני אישש את ההשפעה הטיפולית של שמן קוקוס נגד מחלת האלצהיימר.