חום

חום אצל ילד הוא אחד פחדים הגדולים ביותר של הורים, ויותר מ-90% מהורים נותנים לילדים שלהם תכשירים מורידי חום. גם אם הטיפול לא מכוון להורדת חום, החום ככל הנראה יירד, מאחר ורוב התכשירים להקלת תסמינים אחרים של מחלות זיהומיות כוללים גם רכיבים מורידי חום.
לרוב בתור מורידי חום משתמשים בפרצטמול (אקמול) ואיבופרופן (נורופן), לכן אתרכז בעיקר בהם. החלק השני בסדרת מאמרים זו יעסוק בפרצטמול, לאיבופרופן וכמה תכשירים אחרים כמו אופטלגין יוקדש חלק שלישי. בחלק הרביעי נדבר על פרכוסי חום, וחלק חמישי יוקדש לחלופות טבעיות למשככי כאבים. החלק הזה יעסוק בשאלה יותר חשובה - האם כדאי בכלל להוריד את החום.

כדי להבין כיצד להגיב לחום גבוה, עלינו קודם כל להבין את ההבדל המהותי בין חום לבין היפרתרמיה. טמפרטורת הגוף מבוקרת על ידי ההיפותלמוס שקובע אותה על ערך 37±1°C. בתגובה לעלייה או ירידה של טמפרטורה של הסביבה, היפותלמוס שולח אותות עצביים אשר מובילים בהתאמה להורדת חום או לשימורו. הורדת חום מושגת בעיקר באמצעות התרחבות של כלי דם והזעה. אם אין די במנגנונים אלה כדי לפצות על הגעת החום מהסביבה, חום הגוף עולה, ומצב זה נקרא היפרתרמיה. היפרתרמיה כמעט אף פעם לא נגרמת על ידי זיהום ובדרך כלל מתרחשת בגלל מאמץ גופני קשה או לבוש מוגזם בסביבה חמה ולחה. חום, לעומת זאת, הוא התאמת טמפרטורת הגוף כלפי מעלה לטמפרטורה שנקבעה על ידי ההיפותלמוס. כלומר, בניגוד להיפרתרמיה, חום אינו כשל של ויסות תרמי, אלא שינוי של הטמפרטורה המבוקרת כלפי מעלה.
לסיכום:

• במצב רגיל - טמפרטורת הגוף שווה לטמפרטורה שנקבעה על ידי ההיפותלמוס, והיא כ-37°C.
  
• היפרתרמיה – היא כאשר הטמפרטורה שנקבעה היא 37°C, ואילו טמפרטורת הגוף בפועל גבוהה יותר, למשל, 40°C
  
• היפותרמיה – היא המצב ההפוך, כאשר הטמפרטורה שנקבעה היא 37°C, והטמפרטורת הגוף בפועל נמוכה יותר, למשל 35°C.
  
• חום – זהו מצב בו הטמפרטורה שנקבעה על ידי ההיפותלמוס גבוהה יותר (למשל 39°C) והיא תואמת את טמפרטורת הגוף בפועל.

היוונים הקדמונים, כולל היפוקרטס, האמינו שחום הוא תסמין חיובי בזמן זיהום. העמדה הזאת הייתה תקפה במשך למעלה מ-2,000 שנה. טיפול במחלות באמצעות חום היה בשימוש בחברות שונות ברחבי העולם. אולם לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הופיעו מורידי חום, רופאים רבים החלו להמליץ על הורדת החום. החום הפך ממנגנון הגנתי של הגוף, לתופעת לוואי שלילית של זיהום.
אבל אם לא היו שום מחקרים שמעידים על נזק או תועלת של חום בזמן מחלה, מדוע מורידי חום הפכו לכל כך פופולריים? כנראה בגלל שרוב התרופות מורידות החום הן גם משככי כאבים, ותרופה כמו אספירין יכולה לגרום לאדם להאמין שהוא מרגיש טוב יותר בגלל שהחום שלו ירד.

את הגוף המחקרי על החום ניתן לחלק ל-4 קטגוריות: מחקרים אבולוציוניים, מחקרי מתאם, מחקרים על מורידי חום ומחקרים על היפותרמיה והיפרתרמיה.

1. מבחינה אבולוציונית מאוד לא סביר כי העלאת טמפרטורת הגוף ב-2-3°C, מה שמעלה את צריכת האנרגיה של הגוף ב-20% ויותר, היתה נשמרת במשך מיליוני שנים בקרב מינים רבים של בעלי חיים, אם זה לא היה מביא תועלת כלשהי לגוף.
   
2. במחקרי מתאם נמצא כי חום גבוה בזמן מחלה בקטריאלית מקושר להישרדות, מה שתואם את התאוריה שלחום יש תפקיד חיובי.
   
3. כמה מהמחקרים על מורידי חום:
   
   
   • עיזים הודבקו בזיהום טפילי. כמעט כל העיזים עברו את הזיהום בקלות. חמש עיזים שקיבלו בנוסף flubiprofen, נפטרו.
     
   • ארנבים הודבקו בזיהום חיידקי. בקרב אלה שהוזרקה להם תרופה מורידת חום להיפותלמוס, התמותה הייתה משמעותית גבוהה יותר מאשר בקרב אלה שקיבלו זריקת פלצבו.
     
   • חמוסים הודבקו בשפעת. לאלה שקיבלו בנוסף מורידי חום, משך המחלה היה ארוך יותר.
     
   • ארנבים הודבקו בחיידק הפנאומוקוק. אצל אלה שהוחזקו בטמפרטורת סביבה נמוכה יותר, קצב התרבות החיידק היה גבוה יותר.
     
   • ארנבים הודבקו בדבר הבקר וקיבלו מורידי חום. התמותה אצלם עמדה על 70% ביחס ל-16% בקרב ארנבים שלא קיבלו מורידי חום, ומשך המחלה בקרב אלה ששרדו היה ארוך יותר. בלוטות הלימפה שלהם הכילו פי מאה יותר חלקיקים נגיפיים מאשר אצל ארנבים שלא קיבלו תרופות מורידות חום. תוצאות דומות התקבלו במחקרים נוספים.
     
   • לטאות הודבקו בזיהום חיידקי. 7 מתוך 12 הלטאות, שקיבלו מורידי חום, לא הצליחו לבחור סביבה עם טמפרטורה גבוהה יותר. כל הלטאות עם חום גבוה שרדו ואילו כל אותם אלה שלא היה להם חום, מתו. (החוקרים הוכיחו כי הם מתו לא בגלל רעילות התכשיר.)
     העלייה בתחלואה ובתמותה עקב שימוש במורידי חום עולה בקנה אחד עם התאוריה שחום מועיל בזמן המחלה.
   
   
4. מחקרים היפרתרמיים והיפותרמיים:
   
   
   • חום הגוף הטבעי של יונים עומד על 41.5°C, ויש להם הגנה טבעית מפני פנאומוקוק. כאשר חום הגוף שלהם הורד באופן מלאכותי באמצעות קרח או תרופות, הם הפכו לרגישים לזיהום ומתו.
     
   • ארנבים הודבקו בחיידק הפנאומוקוק, וחום גופם הורד. כולם מתו, ואילו בקבוצת הביקורת שלא הורידו להם את הטמפרטורה, שיעור התמותה עמד על 16% בלבד.
     
   • מחקר אחר מצא כי למרות שמורידי חום בזמן זיהום חיידקי הגדילו את התמותה של הארנבים, הורדה פיזית של החום הורידה את התמותה.
     
   • אצל ילודים יונקים ותינוקות המנגנון הפיזיולוגי שאחראי על העלאת החום כתגובה לזיהום לא מפותח מספיק. למרות זאת, הם יודעים להעלות את הטמפרטורה דרך התנהגות ובחירה בסביבה חמה יותר. התמותה בקרב עכברים בני יומיים שהודבקו בנגיף קוקסקי והוחזקו בטמפרטורת סביבה של 34°C, הייתה משמעותית נמוכה יותר מהתמותה של עכברים שהוחזקו בטמפרטורת החדר. אותן תוצאות נצפו גם בקרב גורי כלבים שהודבקו בהרפס של כלבים.
     
   • התמותה בקרב עכברים שהודבקו בכלבת והוחזקו בטמפרטורה של 35°C הייתה נמוכה יותר מאשר בקרב עכברים שהוחזקו בטמפרטורת החדר.
     
   • אינהלציה של אוויר חם ולח שיפרה את התסמינים של נזלת.
     
   • עכברים שהודבקו בשפעת מפתחים היפותרמיה ולא חום. נראה שהיפוקסיה גורמת לירידה בטמפרטורת הגוף וזה מגדיל את שיעור ההשרדות.
     
   • איגואנות הודבקו בזיהום חיידקי והונחו בחממות עם טמפרטורות שונות. ככל שהטמפרטורת הסביבה הייתה גבוהה יותר, כך התמותה הייתה נמוכה יותר. בקרב אלה שהוחזקו בטמפרטורה של 34°C, תוך 3.5 ימים מתו 100%. בקרב אלה שהוחזקו בטמפרטורה של 42°C, מתו רק 25%. החוקרים הוכיחו כי אלה שמתו בטמפרטורה של 42°C, מתו לא מהזיהום אלא בגלל חימום יתר במשך זמן רב מדי.
     
   • דגי זהב הודבקו בזיהום חיידקי. בקרב אלה שהוחזקו בטמפרטורת סביבה של 30°C, שרדו 85%. לעומת זאת, בקרב אלה שהוחזקו בטמפרטורה של 25°C, שרדו רק 24%. דגים שהודבקו באותו חיידק, אבל הותר להם לבחור את הטמפרטורה הרצויה להם, העלו את טמפרטורת גופם ב-5°C, וכולם שרדו.
     
   • דגי סלמון שהודבקו בנגיף והוחזקו בטמפרטורה של 20°C מתו פחות מאלה שהוחזקו בטמפרטורה של 15.5°C ומטה. תוצאות דומות נצפו עם דגי פורל.
     
   • צרצרים שהודבקו בזיהום טפילי והוחזקו בטמפרטורת סביבה גבוהה יותר מ-29°C שרדו. כאשר הותר להם לבחור את הטמפרטורה של הסביבה, הם בחרו בטמפרטורה של 33°C, לעומת צרצרים בריאים שבחרו בטמפרטורה של 26.6°C.
     
   • חגבים שהודבקו בזיהום טפילי בחרו בטמפרטורת סביבה של 40°C - הגבוהה ב-6°C מהטמפרטורה הרגילה. החום הגביר את ההשרדות, הצמיחה והפוריות.
     
   • דגים חולים שחיים באקווריום מעלים את טמפרטורת הגוף שלהם בזמן מחלה באמצעות התאספות ליד מנורה, שהיא מקור החום.
     
   • דבורים ואפילו צמחים, מעלים את הטמפרטורה בתגובה לזיהום פטרייתי.

מאז ימי היפוקרטס היה ידוע ששיתוק פרוגרסיבי שנגרם מנוירוסיפיליס נעלם לעיתים אחרי מחלת חום. הממצא הזה הוביל את יוליוס וגנר-יאורג להציע בשנת 1887 שהדבקה במלריה יכולה להוות טיפול לשיתוק פרוגרסיבי. הוא הסביר זאת בכך שניתן "להחליף" מחלה חשוכת מרפא במלריה שניתנת לריפוי באמצעות כינין. בשנת 1917 הוא בדק את ההשערה הזאת על 9 מטופלים משותקים בגלל סיפיליס באמצעות הזרקה של דם שנלקח מחולים במלריה. שלושה מטופלים נרפאו לחלוטין, בשלושה נוספים חל שיפור. הממצא הזה הוביל למחקר על יותר מאלף מטופלים, ואצל 30% מהם חלה נסיגה, כאשר נסיגה ספונטנית קורית רק ב-1% מהמקרים. עבור גילוי זה וגנר-יאורג קיבל פרס נובל בשנת 1927. תרפיה באמצעות מלריה שימשה גם כטיפול ניסיוני בחולי HIV ומחלת ליים.
שימוש נרחב בתכשירים מורידי חום שניתנים ללא מרשם רופא הביא להנחה רווחת כי הם אינם כרוכים בסיכון. הרציונל לשימוש בפרצטמול מתבסס על מחקר בילדים עם מחלות נגיפיות. המחקר הזה מצא כי פרצטמול הגביר את הפעילות אך לא את הנוחות, מצב הרוח או התיאבון. ההבדל הלא משמעותי הודגש בחוסר היכולת של ההורים להבחין אם הילד שלהם קיבל אקמול או פלצבו.
מחקר שכלל 432 זני חיידקים ו-17 סוגי אנטיביוטיקה מצא כי כמעט כל הזנים רגישים יותר לאנטיביוטיקה כאשר הטמפרטורה גבוהה יותר בטווח החום הפיזיולוגי. זנים מסויימים של חיידקים מפחיתים את קצב ההתרבות ואף מתים כאשר הטמפרטורה עולה. ההתרבות של נגיף הפוליו למשל מואטת בפי יותר מ-200 בטמפרטורה של 40-41°C.
לאחרונה נמצא כי פרצטמול משכך את הכאבים באמצעות גירוי עקיף של קולטנים קנבינואידיים. זה פותח נקודת מבט חדשה על ההשפעות המרגיעות שההורים מבחינים בילדיהם. מעניין אם ההיסטוריה של פרצטמול ברפואה הייתה שונה אם מנגנון הפעולה שלו היה ידוע כבר מההתחלה, ואם ההשפעה המרגיעה שלו על הילדים הייתה נבחנת באור חיובי.

בשנת 1980 ברטון שמידט הבחין בתפיסות שגויות מסוימות בקרב הורים בנוגע לחום אצל ילדים. 94% מכלל ההורים האמינו כי חום יכול להביא לתופעות לוואי בלתי רצויות; 63% פחדו מאוד מנזק חמור שיכול להיגרם מחום; 18% חשבו שחום של 38.9°C ואף פחות יכול לגרום לפגיעה מוחית ותופעות לוואי חמורות אחרות; 16% האמינו כי בלי שימוש במורידי חום, החום יכול לטפס מעל 43°C ואפילו 49°C. החששות הלא מציאותיות האלה נקראו בשם "חומפוביה".
כעבור 20 שנה כמעט שום דבר לא השתנה. 25% מכלל ההורים נתנו מורידי חום בטמפרטורה הנמוכה מ-37.8°C (בהשוואה ל-11% בשנת 1980), 89% נתנו מורידי חום בטמפרטורה נמוכה מ-38.9°C, ו-85% העירו את הילדים כדי לתת להם מורידי חום (בהשוואה ל-48% בשנת 1980). הרוב המוחלט של ההורים נתן מורידי חום בתדירות גבוהה מדי.
גם רופאי ילדים מושפעים מ"חומפוביה". 65% מהם מאמינים שחום גבוה כשלעצמו יכול להיות מסוכן. 72% ממליצים להוריד את החום בתדירות גבוהה או תמיד, 89% מהם ממליצים להוריד את החום מעל 38.3°C.
בסקירה שיטתית שפורסמה בשנת 2016 שניתחה את המחקים בתחום ה"חומפוביה" מסביב לעולם, נמצא כי על אף הנחיות רבות המציינות כי חום כשלעצמו אינו מסוכן, החומפוביה לא פוחתת.

המלצות של ברטון שמידט לרופאי ילדים:

• הזכירו להורים כי חום בין 38-40°C מועיל, הוא מפעיל את מערכת החיסון. חום גבוה מעלה את רמת האינטרפרון והנויטרופילים, משפר את הכימוטקסיס ומפחית את רמת הברזל בדם. השפעה זו על מערכת החיסון ככל הנראה חשובה יותר מהשפעת החום על דיכוי הפתוגן.
  
• הזכירו להורים שחום נמוך יותר מ-41.7°C, לא גורם לנזק. לגוף יש תרמוסטט המונע עליית חום מעבר ל-41.7°C. לא תועד שום מקרה של נזק מוחי מחום רגיל (הנגרם מ-IL–1). נזק מוחי וסיבוכים נוירולוגיים מחום מעל 41.7°C, כמעט תמיד נגרמים כתוצאה מטעות אנוש ומכת חום שנגרמה על ידי זה. דוגמא למקרים כאלה הם תינוקות הלבושים באופן מוגזם, או שהושארו ברכב סגור או במיטה ליד רדיאטור.
  
• אל תרפאו חום שנקבע על סמך מישוש. 86% מההורים משתמשים בתחושות מישוש כדי לקבוע אם לילד יש חום. מאלה שחשבו שלילד שלהם יש חום, 48% טעו. כלומר, לחצי מילדים עם מצח חם אין חום, הם פשוט מפרישים חום יתר מאחר וחם להם או כי הם עשו אמבטיה או כי הם לבושים יתר על המידה.

נייר עמדה של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים.
ברוב המקרים חום מביא תועלת, נמשך זמן קצר, ובעל תפקיד מגן. לחום השפעה חיובית על מנגנונים מסוימים של מערכת החיסון, ולפי הנתונים חום מסייע לגוף להשתקם מהר יותר מזיהומים נגיפיים על אף שהוא יכול לגרום לאי נוחות אצל ילדים. אין שום עדויות לכך שחום, בניגוד להיפרתרמיה, יכול לגרום לפגיעה מוחית או לסיבוכים אחרים.
מרבית עובדי מערכת הבריאות, כולל רופאים, מאמינים כי הסיכון לסיבוכים עולה בטמפרטורות מעל 40°C, אך האמונה הזאת לא תואמת את המציאות. ילד עם חום של 40°C בגלל מחלת חום שונה מאוד מילד עם חום של 40°C בגלל מכת חום.
אין שום עדות לכך שהורדת חום תורמת להפחתת התחלואה או תמותה במקרה של מחלה זיהומית. יוצא מן הכלל אפשרי הוא במקרה של ילדים הסובלים ממחלה כרונית העלולה להוביל למגבלה של עתודות המטבוליות, או ילדים שחולים במחלה קשה שלא יעמדו בעליה בדרישות המטבוליות עקב מחלת חום.
רופאי ילדים רבים ממליצים על מתן פרצטמול טרם מתן חיסונים, כדי להפחית את אי הנוחות ועליית חום, על אף שאין מספיק הוכחות לפרקטיקה הזאת. יתר על כן, מתן פרצטמול לאחר מתן חיסון גורם ליצור של פחות נוגדים.
על אף שישנן עדויות לכך ששילוב של איבופרופן ופרצטמול יכול להוריד את החום למשך זמן ארוך יותר, אין אף עדות לכך שזה תורם לאי אילו שיפורים קליניים אחרים. בטיחות של שילוב כזה גם אף פעם לא הוכחה כראוי. מעבר לכך, פרקטיקה כזאת יכולה להוביל למינון יתר של תרופות ולהוביל להגברת "חומפוביה" הקיימת ממילא. [1]

היפוקרטס כתב כי חום מרפא אופטלמיה. רופוס מאפסוס, מנתח שחי במאה השניה לספירה, היה הרופא הראשון שהמליץ על חום (שנגרם למשל על ידי מלריה) לריפוי אפילפסיה. הוא כתב "חום הוא תרופה טובה לאדם עם עוויתות. אם היה קיים רופא שמספיק מיומן כדי לגרום להעלאת חום, לא היה טעם לחפש תרופות אחרות למחלה"
ל-20% מהילדים בחדרי המיון נמדד חום מעל 40°C, אבל הם לרוב מחלימים לחלוטין. גם אם יש תחלואה מוגברת או תמותה, היא נגרמת על ידי המחלה עצמה ולא על ידי החום.
לחום יש השפעה שלילית על התרבות חיידקים ושכפולם של נגיפים. החום משפר תהליכים אימונולוגיים, כגון פעילות IL-1, תאי T מסייעים, תאי T ציטוטוקסיים, תאי B והסינטזה של האימונוגלובולין. ניידות, פגוציטוזיס והשמדת חיידקים על ידי הלויקוציטים מתגברות משמעותית בחום מעל 40°C. אינטרפרון, גורם אנטי-ויראלי רב עוצמה, מגביר את הפעילות האנטי-ויראלית בטמפרטורות מעל 40°C. עוד: [1] [2]
מחקר שנערך בקרב ילדים פינים שסבלו מסלמונלוזיס הראה מתאם שלילי משמעותי בין דרגת החום ובין משך פינוי החיידקים. במחקר של ילדים הסובלים מדלקות קשות, כמו דלקת ריאות, נמצא שככל שחום הגוף נמוך יותר, שיעור התמותה היה גבוה יותר.
במחקר שנערך בפפואה גינאה החדשה, התמותה מדלקת ריאות חמורה בקרב ילדים בתת תזונה הייתה 29% אצל ילדים בלי חום, בהשוואה ל-12% בקרב ילדים עם חום. בקרב ילדים שאינם בתת תזונה לא נמצא הבדל כזה.
ניפוח אוויר לח בטמפרטורה של 43°C (שלוש פעמים במשך 30 דקות במרווחים של 2-3 שעות) אל דרכי הנשימה של המטופלים שסבלו מנזלת, הוביל לשיפור ב-78% מהמקרים.
המחבר מסכם כי הנוהג הנוכחי של השימוש הליברלי בתרופות מורידות חום מעיד על התעלמות מנתונים מדעיים חשובים.

- טרם מותו בשנת 323 לפני הספירה, אלכסנדר הגדול סבל ממחלת חום שרופאיו ריפו באמצעות אמבטיות קרות. עלי ערבה המכילים חומצה סליצילית שימשו כמשככי כאבים ומורידי חום את האשורים הקדמונים, הרומאים וסינים.
- עכברים הודבקו בזיהום חיידקי. ההשרדות של קבוצה שהעלו להם את חום הגוף קפצה מ 0 ל-50%.
ההשרדות גבוהה יותר נרשמה גם בקרב חולים עם חום בדלקת ריאות, וזיהומים חיידקיים כמו E.coli ו-P. aeruginosa
החוקרים מסכמים שאין שום עדות לכך ששימוש במורידי חום מוצדק.

שימוש במורידי חום כמעט ולא משפיע על רמת הנוחות. במחקר אחד נמצא כי ילדים עם חום הרגישו טוב יותר מאשר ילדים שהורידו להם את החום עם פרצטמול או על ידי ניגוב הגוף במים.

החוקרים העלו את טמפרטורת הגוף של חולדות מ-39°C ל-42.5°C וכעבור 24 שעות ניתן להן מינון קטלני של אנדוטוקסין. התמותה בקבוצת הביקורת עמדה על 71% בזמן שבקבוצה שטמפרטורת הגוף שלה הועלתה קודם לכן, לא הייתה תמותה כלל. במחקר אחר, טמפרטורות הגוף של חולדות הועלתה לפני קשירה וניקור של המעי הגס, זה הוביל לירידה בתמותה ולנזק חמור פחות של האיברים.
חום גורם להיווצרות חלבונים עקת שוק (HSP) שהם קריטיים להישרדות התאים בזמן סטרס. על פי נתונים חדשים, לחלבונים אלה יש גם תפקיד אנטי דלקתי. ההשפעה האנטי דלקתית של HSP, בשילוב עם שיפור ההישרדות של בעלי חיים עם חום אחרי הדבקה, מטילה ספק בנוהג השגרתי של הורדת החום בקרב חולים במצב קריטי.

העדר חום בזמן זיהום של חיידק הסטרפטוקוקוס מקושר לתמותה מוגברת.

אדם חולה שהוריד לעצמו את החום, עשוי להרגיש טוב יותר, וכתוצאה מכך סביר יותר שיבוא במגע עם אנשים אחרים. בנוסף, דיכוי החום יכול לגרום לכך שהחולה יפריש יותר חלקיקים נגיפיים, וגם יהיה מדבק זמן ארוך יותר, וכל יאיץ את קצב הפצת הפתוגן עוד יותר. השפעה זו הוכחה עבור נגיף השפעת באמצעות ניסוי בחמוסים ובבני אדם. הוכח גם כי צריכת מורידי חום מביאה להפרשה מוגברת של נגיף הרינו-וירוס אצל בני אדם. קצב מוגבר של הפצת הפתוגן יביא למגפות גדולות יותר ואי לכך לתחלואה ותמותה מוגברות.
החוקרים מעריכים כי בהערכות השמרניות ביותר, מניעה מתרופות מורידות חום תמנע לכל הפחות כ-700 מקרי מוות בשנה רק בארה"ב. החוקרים מסכמים כי ממש כמו במקרה של אנטיביוטיקה, שימוש במורידי חום יכול להיות בעל השלכות שליליות משמעותיות ברמת האוכלוסייה. יש לבחון כל התערבות רפואית שמטרתה להקל על התסמינים של מחלה זיהומית בבני אדם גם לאור ההשלכות שעלולות להיות מסוכנות ברמת האוכלוסייה.

אצל חולים במצב קריטי שחום גופם הורד בצורה אגרסיבית (מתן פרצטמול בחום גבוה מ-38.5°C, בנוסף שמיכה מקררת בחום מעל 39.5°C) הסיכון למוות היה גבוה פי 6 מאשר בקרב מטופלים שחום גופם הורד רק כאשר הגיע ל-40°C. המחקר הופסק עקב תמותה גבוהה מאוד בקבוצה הראשונה.
התרחיש הקליני היחיד שמצדיק מתן אגרסיבי של מורידי חום הוא פגיעת ראש חמורה. במקרה כזה, נראה שטמפרטורת מוח גבוהה גורמת להחמרת ההשלכות הנוירולוגיות.
הועלתה השערה כי חולים עם הפרעות לב וכלי דם או ריאה עשויים להיות רגישים במיוחד להשפעות השליליות של חום כתוצאה מגידול בצרכים המטבוליים. עם זאת, לא קיימים מחקרים, האם תרופות מורידות חום מביאות לחולים אלה יותר תועלת מנזק.

אצל חולים במצב קריטי הסובלים מאלח דם, פרצטמול קשור לעלייה פי 2 בסיכון למוות, ותרופות אנטי דלקתיות לא סטרואידיות (NSAID) לעלייה של פי 2.6 בסיכון לתמותה. מטה אנליזה, לעומת זאת, לא מצאה סיכון לתמותה מוגברת בקרב חולים עם אלח דם בשימוש במורידי חום.
מטה אנליזה של חמישה מחקרים שנעשתה על יונקים עם זיהום קשה, מצאה עליה של פי 2 בסיכון לתמותה אצל מי שקיבלו מורידי חום.

שימוש בפרצטמול בקרב חולים במלריה האריך את משך המחלה ב-27% לעומת שימוש בשמיכות קרות. תוצאות דומות נצפו גם בשימוש במורידי חום אחרים (אופטלגין ונפרוקסן). במחקר in vitro נמצא כי חום גוף שנגרם עקב מחלה מדכא את התרבות טפילי המלריה. תוצאות אלה אושרו בשני מחקרים אקראיים שגילו כי שימוש בפרצטמול מאריך את זמן פינוי טפילי המלריה בהשוואה לפלצבו.
לעיתים קרובות נותנים לילדים מורידי חום בזמן מחלה זיהומית על מנת למנוע פרכוסי חום, אך במקרה של מלריה יותר מחצי ממקרי פרכוסים מתרחשים בחום נמוך מ-38°C, מה שמעיד על כך שהם נגרמים מזיהום ולא מהחום.
במקום ליידע את ההורים שתרופות מורידות חום בדרך כלל לא מזיקות, גישה נאורה יותר ומבוססת ראיות תהיה ליידע אותם על היות החום לא מזיק. חום קיים זמן ארוך יותר מתכשירים שנועדו לדכא אותו. זוהי תגובה לזיהום שקיימת אצל כל היונקים וציפורים. למעשה בני האדם הם הזן היחיד שמוריד חום באופן יזום במהלך מחלת חום. הורדת חום, בין אם פיזית, באמצעות מורידי חום ובין אם בשילובם, מביאה מעט תועלת לילד מחד, ויכולה לגרום נזק בטווח הקצר או הארוך מאידך.

ילדים שנטלו פרצטמול בתדירות גבוהה יותר בזמן זיהום חיידקי, היו בסיכון גבוה יותר לדלקת ריאות.
העובדה שהחום יורד או לא יורד עקב נטילת פרצטמול לא מעידה על חומרת המחלה.

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה של הקשר בין שימוש במורידי חום בזמן שפעת ותמותה. לא נערכו מחקרים אקראיים מבוקרים כפולי סמיות על בני אדם. נמצאו 8 מחקרים על חיות (עכברים ואפרוחים)
מתן מורידי חום (אספירין, פרצטמול ודיקלופנק) בזמן שפעת הגדיל את שיעור התמותה ב-34%.
פרצטמול ואיבופרופן מומלצים לילדים ומבוגרים בזמן שפעת על אף העדר עדויות מדעיות ליעילותם ובטיחותם.
ישנן עדויות להשפעה שלילית שיש למורידי חום בזמן דלקת ריאות חיידקית (סיבוך אפשרי של שפעת) אצל בעלי חיים, מה שעלול לסבך את השפעת עוד יותר. בדומה לנגיף השפעת, זנים רבים של פנאומוקוק רגישים לחום ומתים בטמפרטורה של 40-41°C. השימוש באספירין בזמן זיהום פנאומוקוקי הגביר את שיעור התמותה של עכברים פי 2-3.

בקרב אלה שהשתמשו במורידי חום, מחלת השפעת נמשכה 3.5 ימים יותר, ומחלת שיגלוזיס 2.5 ימים יותר. ככל שנלקחו יותר מנות של מורידי חום, כך המחלה ארכה זמן רב יותר.

מתנדבים בריאים הודבקו בנגיף הרינו-וירוס ובהמשך ניתן להם אספירין, פרצטמול ואיבופרופן. כמות של אלה שפיתחו נוגדנים הייתה נמוכה יותר בקרב אלה שקיבלו מורידי חום לעומת קבוצת ביקורת שקיבלו פלצבו. הכמות של אלה שסבלו מגודש באף והפיצו את הנגיף במשך יותר משמונה ימים הייתה גבוהה יותר בקרב אלה שקיבלו מורידי חום.

איזו טמפרטורת גוף נחשבת ל"חום"? מקורות שונים נותנים תשובות שונות לשאלה הזאת. המחקר היחיד על טמפרטורת התינוקות הבריאים נערך בשנות השלושים של המאה העשרים, ובו נעשה שימוש במד חום מכספית, ולא מד חום דיגיטלי, כפי שנהוג היום. במחקר בקרב ילודים נקבע כי לא הייתה התאמה בין מדי חום דיגיטליים לבין מדי חום על בסיס כספית.
במחקר הזה החוקרים בדקו 700 תינוקות בריאים ומצאו כי טמפרטורת הגוף הממוצעת של תינוקות בריאים הינה 37.5±0.3°C, והיא עולה עם הגיל. בקיץ הטמפרטורה גבוהה יותר. אם נגדיר כ"חום" טמפרטורה מעל 38°C, אזי 6.5% מהילדים הבריאים ייחשבו כחולים. החוקרים מציעים להגדיר "חום" כשתי סטיות תקן מחום ממוצע (38.0°C עבור ילודים, 38.1°C עבור תינוקות בני חודש ו-38.2°C עבור תינוקות בני חודשיים).

במקרה של זיהום ויראלי, החום בדרך כלל עולה בערב, בין 16:00-22:00, ואילו כאשר מדובר בזיהום חיידקי אזי שהחום בדרך כלל מתחיל בבוקר (06:00-10:00).
השיא של זיהומים ויראליים בדרך כלל מתרחש במולד ירח, ואילו של זיהומים חיידקיים - בירח מלא.
אצל נשים שיא תחלואה בזיהומים נגיפיים מתרחש בזמן המחזור החודשי, ואילו שיא של תחלואה בזיהומים חיידקיים בתקופת הביוץ.

סקירה שיטתית ומטה אנליזה לא מצאה קשר בין בקיעת שיניים לבין חום. כן נמצא קשר בין בקיעת שיניים וחום רקטאלי גבוה יותר. [1]

במצב של היפרתרמיה, תרופות מורידות חום לא יעילות.

בסקירה שיטתית של קוקריין נמצא כי שימוש בתרופות מורידות חום לא מונע פרכוסי חום.

כבר בשנות ה-80 הבחינו בכך שבזמן חום תסמיני האוטיזם אצל ילדים על הספקטרום משתפרים. המחקר הפרוספקטיבי הזה אישר כי אכן כך הדבר. במחקר אחר נמצא כי היפרתרמיה (טבילה בבריכה עם מים בטמפרטורה 38.9°C) גם כן הובילה לשיפור תסמיני האוטיזם. ייתכן כי חום מוביל לשיפור תסמיני האוטיזם מהסיבה שהוא מוריד את רמות הגלוטמט בדם, ואילו אצל ילדים על הספקטרום האוטיסטי ישנן רמות גבוהות של גלוטמט הן בדם והן במוח.
סולפוראפן - זוהי תרכובת המופקת מירקות ממשפחת המצליבים. התרכובת הזאת גורמת לתופעות מטבוליות הדומות במקצת לתופעות המתרחשות בזמן חום. סולפוראפן גם כן מביא לשיפור משמעותי בתסמיני אוטיזם.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 רופא גרמני הבחין בכך שאצל חולי סרטן מסוימים הייתה נסיגה של המחלה לאחר חום גבוה מאוד עקב מחלת השושנה. בתחילת המאה ה-20 רופא אחר (Coley) הדביק חולי סרטן במחלת השושנה והבחין בנסיגת הגידול. בעקבות כך Coley פיתח טוקסינים שבאמצעותם טיפל בחולים. אלה שקיבלו טוקסינים לא מזוקקים, העלו חום גבוה מאוד ואצל 3 מהם הגידולים נעלמו כליל. אלה שקיבלו טוקסינים מזוקקים לא העלו חום גבוה והגידולים שלהם לא נעלמו. במחקרים in vitro נמצא כי חום גבוה הורג יותר תאים סרטניים מאשר תאים בריאים.
היפרתרמיה (ארבע שעות בטמפרטורה 41.8°C) גם כן הייתה בשימוש בטיפול בסרטן והובילה לשיפור לאחר שטיפולים סטנדרטיים לא עזרו. בשנים שלאחר מכן, חקר הטיפול בחולי סרטן באמצעות היפרתרמיה נערך אך ורק בשילוב עם כימותרפיה והקרנות, ועל אף שטיפול בהיפרתרמיה נמצא יעיל, היפרתרמיה טיפולית לא נכנסה לשימוש נרחב בטיפול בסרטן.

המחקרים שהובאו לעיל אינם שנויים במחלוקת בספרות הרפואית. כולם הינם מאמרים מיינסטרימיים שפורסמו בכתבי העת המובילים. אך המידע המדעי משם עדיין לא הגיע להורים ורופאי ילדים. אין בנמצא שום מחקר המעיד כי יש תועלת בהורדת חום בזמן מחלה זיהומית, בטח ובטח לא באמצעות תרופות מורידות חום. כראיה לכך הנה למשל כתבה שנכתבה על ידי לא אחר מאשר פול אופיט, בה הוא כותב כי אין צורך להוריד חום, שטעינו בחושבנו שמתן מורידי חום מקטין את חומרת המחלה, בזמן שבפועל רק החמרנו את המצב, ושהיינו צריכים להקשיב להיפוקרטס ולא ליצרנים של אספירין.
מי יודע באילו עוד נושאים צדק היפוקרטס ולא הרפואה המודרנית...